הקדמה

בקיץ 1905 הצטרף וולטר מקלינטוק (Walter McClintock) לשתי משפחות של בני בלאקפוט משבט הפאיגן הדרומי במסען ממונטנה לקנדה כדי לבקר משפחה וחברים. לדרך יצאו קיונמה (Kionama), אונסטה (Onesta) ונשותיהם מנקה (Menake), ניטנה (Nitana) וילדיהם. במהלך המסע ראה מקלינטוק כיצד אונסטה מטפל בחנית הדוב שלו וכיצד הוא עושה בה טקסים. אונסטה סיפר לו את הסיפור שלהלן על מקורה של חנית רפואה זו.

מילים המופיעות בעברית בתוך סוגריים מופיעות כך גם בטקסט המקורי. מילים המופיעות באנגלית בתוך סוגריים הן תוספות שלי ונועדו להבהרה.

[התרגום הוא תרגום חפשי]

מקורה של חנית הדוב

חלפו דורות רבים מאז התרחשו האירועים שאני עומד לספר. כלבים ולא סוסים הם ששימשו לבני הבלאקפיט חיות משא בימים ההם. בני השבט שלנו נדדו בחודש שבו העלים נושרים (בשלהי הסתיו). ערב אחד, בשעה שהקימו מחנה להעביר בו את הלילה, הודיע כרוז שטרווי1 אחד, אשר שייך לצ'יף הראשי, חסר. עוד הוסיף הכרוז שחליפת ההרמין2 (mustela erminea) של הצ'יף, וכן שמלת עור האייל וגלימת עור האיל המקודשת של אשתו, היו כולם על הטרווי הזה. אף אחד לא זכר שראה את הכלב במשך היום. חבורת לוחמים חזרה ברכיבה למחנה הקודם לחפש את הטרווי, אבל לא היה לו זכר.

סוקומאפי (Sokumapi), נער צעיר כבן 12, היה בנו היחיד של הצ'יף הראשי. כאשר שבו הלוחמים מהחיפוש בידיים ריקות, ניגש הנער לאביו ואמר לו: "אבי, הרשה לי לחזור למחנה הקודם שלנו. אני כבר גדול מספיק לצאת למסע הזה לבד, ואני מרגיש שיש לי הכוחות לגלות מה עלה בגורלו של כלב הטרווי שלנו". בתחילה סירב הצ'יף הראשי להניח לבנו ללכת רחוק כל כך לבדו, אבל הילד היה להוט ולבסוף הסכים אביו.

סוקומאפי יצא לבדו למחנה הקודם, ששכן סמוך להרי הרוקי. ראשית הוא ניגש למקום שבו עמד הטיפי שלהם, משום שהאמין שאם הכלב שלהם סטה מדרכו הוא ישוב לשם. לאחר מכן הקיף לאט את המחנה ובחן בקפידה את האדמה. כאשר גילה עקבות של טרווי היוצאות מן המחנה, הלך אחריהן, עד שהשתלבו בשביל שחוק המוביל אל נקיק עמוק בסלע. קרוב לראש הנקיק ראה פתח של מערה גדולה. הפתח היה מכוסה כמעט לחלוטין בשיחי תות ודובדבן מר. על ערמה טרייה של אדמה בחזית המערה מצא את הטרווי האבוד.

בשעה שעמד ובהה בו ותהה מה קרה לכלב, יצא דוב גריזלי עצום מהמערה. הוא נעמד על רגליו האחוריות בפתחה ושאג שאגה נוראה. סוקומאפי נבהל וקפא במקומו. הגריזלי חטף את הנער בכפתו ונשא אותו לתוך המערה החשוכה עד מאוד. אט אט התרגלו עיניו של סוקומאפי לחשכה, וכאשר הבחין בגודלו העצום של הדוב האוחז בו – עזבה רוחו את גופו.

כאשר חזר לעצמו, היה שרוע על רצפת המערה. הוא היה קרוב כל כך לראשו של הגריזלי עד שהרגיש את נשימותיו החמות. כאשר הנער זז, הניח הדוב את כפתו הכבדה על גופו בטפרים שלופים. הנער שכב דומם וזמן רב הקפיד לא לזוז, רק בהה בחלל. לבסוף אמר לו הגריזילי: "אל תהיה מבוהל, בני, לא אפגע בך. אני הצ'יף הראשי של כל הדובים וכוחותיי עצומים מאוד. אני יודע ששוטטת אל מאורתי משום שניסית לעזור לאביך. כוחותיי העל-טבעיים הם אשר משכו אותך לכאן, כי אני רוצה לעזור לך. תחיה איתי כאן כל עוד השלג עמוק. דאגתי לדי מזון ולא יאונה לך כל רע. לפני שתעזוב את מערתי באביב אעניק לך מכוחותיי העל-טבעיים, ותוכל לעזור בהם רבות לאנשיך."

אז נעמד הגריזלי על רגליו האחוריות וראשו כמעט נגע בתקרה. תחילה הלך סביב סביב, ולאחר מכן הוביל את הילד אל ערמה גדולה של ענפים ועליהם סוגים שונים של תותים, ואמר: "יהיה לך שפע של תותים לאכול. הדוב אוכל אותם עם הגבעולים והכול, אבל אתה יכול לקטוף אותם מהגבעולים אם אתה מעדיף." הדוב לקח את סוקומאפי לצידה השני של המערה, חשף בור מלא שבבי בופלו3 והראה לו כיצד להפוך אותם לדבר מאכל. הוא הרים אחד, אחז אותו בין כפותיו ורקד לאט ארבע פעמים סביב במעגל במעין מחווה של תנועות מסתוריות. הילד הביט בשבב הבפולו וראה איך הוא הופך אט אט לפמיקן4 עשיר בתותי בר.

כל החורף חי סוקומאפי במערה עם הדב ונהג בדיוק כמותו. עיניו התרגלו כל כך לחשכה עד שראה בה היטב, ממש כמו הדוב. כאשר היו השלגים עמוקים שכב הדוב על צידו ולא זז, אבל כשהחלו לנשוב הרוחות החמות של האביב, הוא נעשה חסר שקט. יום אחד התגלגל על גבו, ולאחר ששכב זמן מה ורגליו באוויר, התיישב. לבסוף פיהק, התרומם והלך סביב המערה כשהוא מפנה מעת לעת את ראשו ומביט החוצה. אז אמר הדוב לילד שהאביב הגיע והגיע הזמן לעזוב את המערה. סוקומאפי הסתכל החוצה וראה שצ'ינוק (רוח חמה) נושבת והשלג בהרים נמס.

אך לפני שעזבו את המערה, העניק גריזלי הרפואה לסוקומאפי את כוחותיו העל-טבעיים. הוא הביא מקל ארוך ונעמד על רגליו האחוריות; מתח את זרועותיו ושלף את טפריו. הוא זרק אחורה את ראשו וחרחר, גלגל את שפתיו וחשף את שיניו החדות. אמר לסוקומאפי: "ראה את אפי. חוש הריח החד שלי וטפריי ושיניי הם כלי הנשק שלי! כולם פוחדים מדוב הגריזלי. אין יצור חי על פני האדמה אשר מעז לקרוא תיגר על כוחי. כאשר תחזור לאנשיך, עשה חנית דוב. קח מקל ארוך כמו זה שאני מחזיק. לצידו אחד תחבר חוד חד כמו הניבים שלי. גם שיני דוב ואף של דוב תקשור למקל – הם תמיד הולכים יחד. לידית תקשור נוצות עיט ואת המוט תכסה בעור דוב צבוע באדום קדוש. טופרי הגריזלי חייבים להיות קשורים לידית, כך הם ישקשקו ויזכירו את הקול שמשמיע הגריזלי כאשר הוא רץ. כאשר תיקלע לקרב, תמיד תניח טופר של גריזלי בשערך, וכוחי יהיה עימך. כאשר תתקיף, תחקה את הקול שגריזלי משמיע כשהוא מסתער, וכך יפחד האויב שלך ויברח, בדיוק כפי שכל בעל חיים על פני האדמה בורח מגריזלי."

הדוב לימד אותו את השירים אשר ישמשו אותו לריפוי החולים, והראה לו כיצד לצבוע את פניו ואת גופו כדי לא להיפגע בקרב: אדום על פני הגוף, שחור לרוחב המצח ושני קווים שחורים מעוקלים בשני צידי הפה המייצגים ניבים של דוב. הדוב הזהיר אותו שהחנית מקודשת וחייבים לשמור עליה. כוחותיה יכולים לשמש רק בקרב או לריפוי חולים. כאשר מישהו עומד למות, קרוב משפחתו יכול לנדור לקנות את חנית הדוב ולרפא בכוחותיה העל-טבעיים את החולה.

גריזלי הרפואה ליווה את סוקומאפי בדרכו, אך כשראו השניים אינדיאני יושב על תל מרוחק, עזב אותו הדוב באומרו: "עכשיו לך, בני. האיש הזה הוא שומר מאנשיך והמחנה אינו רחוק." השומר זיהה את סוקומאפי ושאל אותו היכן בילה את החורף. אמר לו שאביו ואימו התאבלו עליו כעל מת. אבל הילד שתק. לא ענה. כאשר הכריז השומר שהבן האבוד של הצ'יף הראשי חזר, אחזה התרגשות גדולה במחנה כולו. כולם באו לפגוש אותו. הצ'יף הראשי היה גאה בבנו. הוא ערך סעודה והזמין את נכבדי המחנה לטיפי שלו. כאשר סיימו לאכול וכולם ישבו והטו אוזן, סיפר סוקומאפי על מסעו, על הביקור במאורה של גריזלי הרפואה ועל המתנה שקיבל – חנית הדוב המקודשת. סוקומאפי החל מייד להכין את החנית, כפי שהורה לו הגריזלי, והשבט לא עבר למחנה אחר עד שסיים.

זמן קצר לאחר ששב סוקומאפי למחנה, יצאו בני הבלאקפיט להילחם בבני הקרואו. כאשר התייצבו הלוחמים בשורות אלו מול אלו, הופיע סוקומאפי לפני לוחמי הבלאקפיט והחנית המקודשת על גבו, – חודה פונה מעלה ונוצותיה פונות מטה. הוא היה עירום וגופו היה צבוע באדום. קווים שחורים התעקלו בשני צידי פיו כניבים, ובשערו היה קבוע טופר גריזלי ענקי. הוא צעד לאורך שורת הלוחמים ושר את אחד משירי הדוב, ובדרכו חזרה שר שיר אחר. אז הניף את החנית מעלה לעבר השמש, כדי שהכול יוכלו לראותה, התפלל והחל להסתער לעבר האויב בקוראו לכל הלוחמים להצטרף.

בני הבלאקפוט רצו אחרי חנית הדוב המקודשת וידעו שהכוח של הדוב עימם. הם הסתערו על הקרואו בזעם רב כל כך עד שלוחמי הקרואו סבו על עקבותיהם ונסו. הניצחון היה גדול. בני הבלאקפיט הרגו רבים מאויביהם. כאשר הסתיים הקרב, הושיבו הלוחמים את סוקומאפי על סוס גדול וצעדו אחריו חזרה למחנה השבט בעודם שרים את שירי הדוב. אחרי הניצחון הזה מונה סוקומאפי לצ'יף מלחמה, והכול ידעו שחנית הדוב ניחנת בכוחות על-טבעיים. לעיתים קרובות נשאו אותה עימם למלחמה, אך היא שימשה גם לרפא חולים.

טקס החנית נמשך יום שלם. האדם אשר נודר לקבלהּ, מקים את אוהלו במרחק מה מהמחנה המרכזי, בצד שממנו השמש עולה. הוא נשאר שם לבדו ארבעה ימים וארבעה לילות. אם בזמן הזה השבט נודד, נדרש אחד מבני משפחתו להעביר את הטיפי של נודר הנדר ארבע פעמים, ורק אז אפשר להקים את אוהלו שוב במחנה המרכזי. אחרי שהחנית מחליפה ידיים, הבעלים מחפש מאורת דוב, נוטל ממנה גללים ושם אותם על האדמה במקום שבו הוציא את החנית מן הצרור שלה, וגם במקום שבו שרף קטורת. עשב מתוק משמש קטורת באביב ובקיץ, העונות שבהן הוא במיטבו. בסתיו ובחורף ממלא השורש של הלפת הגדולה את מקומו, מכיוון שאלו העונות שבהן הוא מפיץ ריח חזק.

הבעלים של חנית דוב חייב תמיד לשמור אותה לידו. אין להניח אותה על הארץ, והיא חייבת להיתלות על חצובה. אסור לכלבים להיכנס לאוהל משום שהם נלחמים בדובים. כל הפתחים חייבים להישמר סגורים, ויש להשעין פרפלצ'ים5 (parfleches) על הדלת כדי שכלבים לא יוכלו להיכנס. את צרור החנית המקודשת, בדיוק כמו את צרור מקטרת הרפואה, פותחים באביב, כאשר נשמע קול הרעם, מכיוון שהדובים מופיעים באביב ונשארים כל הקיץ, כמו הרעם. בסתיו, כאשר הדוב מתחיל להיעלם לקראת החורף, מורידים את החוד החד ממוט החנית ומאחסנים אותה.

מנגב-את-עיניו (Wipes-his-eyes) הוא בעליו של סכין דוב שחור. השירים ששרים בטקס של סכין הדוב שונים מהשירים של חנית הדוב. לנשים אסור לטפל בסכין הדוב וגם לא בחנית הדוב. כאשר עזב אונסטה (Onesta) את המחנה וידע כי לא ישוב לפני החשכה, הוא ביקש ממני להסיר את חנית הדוב מהחצובה עם השקיעה ולתלות אותה על העמודים שבתוך הטיפי. הוא הסביר שאשתו אינה יכולה לעשות זאת בשבילו, משום שנאסר על נשים לגעת בחנית המקודשת.

אונסטה וחנית הדוב, 1908 צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University


 

1 טרווי – מעין מזחלת או עגלה חסרת גלגלים אשר שימשה את בני הבלאקפוט (ובני שבטים ילידים אחרים) לנייד משאות. בני הבלאקפוט השתמשו בכלבים כדי לגרור את הטרווי, ולאחר שהגיעו לידיהם סוסים השתמשו גם בהם.

2 הרמין  – (ermine)יונק ממשפחת הסמוריים. בחורף פרוותו לבנה. הכוונה כאן היא כנראה לבגד העשוי מפרוות החורף הלבנה שלו.

3 שבבי בפלו – גללים של בפלו.

4 פמיקן (pemmican) – תערובת של בשר בפלו מיובש, תותים, שומן ולעיתים תבלינים נוספים אשר נהגו בני הבלאקפוט להכין; מזון משומר שאפשר לאכול בעת נדודים ולשמור לחודשי החורף.

5 פרפלצ'ים (parfleches) – תיקים מלבניים מעור בפלו שאחסנו בהם, בין היתר, פמיקן (ראו4).

מתוך:  The old north trail – McClintock, 1910, pp. 354-361

 

 

באנר עליון פלאטפוט חדש

בלאקפוט

בלאקפוט