הקדמה

נאוקטג'יק (Naukatjik), בן איגלוליק, סיפר את הסיפור לקנוד ראסמוסן בתחילת העשור השלישי של המאה ה-20, והוא התפרסם בספרו של ראסמוסן על בני איגלוליק. תרגמתי מספרו של קנוד ראסמוסן גם את הפסקה שבאה מיד אחרי הסיפור. בפסקה זו האנגטקוק (שמאן) אווּאה (Aua) מסביר לראסמוסן מהי נשמה בתפיסה של האינואיט.

[התרגום הוא תרגום חופשי]

הנשמה האנושית שחיה בגופן של כל החיות

היה הייתה אישה שילדה ולד מת. היא ביקשה שהדבר לא ייוודע לאיש משום שלא רצתה למלא את הטאבואים1 המטרידים המוטלים על מי שנתפסת כאישה לא נקייה. היא זרקה אפוא את הוולד לכלבים.

באה כלבה ואכלה את הוולד, והוא נשאר בגופה זמן מה, עד שלבסוף נולד ממנה וחי ככלב. כאשר זרקו אנשים פסולת מבתיהם, הוא רץ עם שאר הכלבים לאכול, אך לא הבין כראוי כיצד להיות כלב: הוא לא הצליח להידחף קדימה, ולכן מעולם לא אכל די. הוא רזה, והאישה שילדה אותו אמרה: "אל תישאר כך מאחור, הידחף קדימה או שלעולם לא תשיג משהו לאכול." הוא אימץ אפוא את מנהגיהם של הכלבים ובכל פעם שנקרתה לו הזדמנות לאכול דבר מה נדחף קדימה, אך לעיתים קרובות לא זכה אלא במהלומות על מאמציו. לבסוף נמאס לו להיות כלב, והוא החליף גוף של חיה אחת בגוף של חיה אחרת.

זמן מה היה כלב ים. הוא חי מתחת לקרח ונשם דרך פתחי נשימה כמו שאר כלבי הים. כלבי הים לא פחדו מן המוות, ולכן לא פחדו מבני האדם אלא הסכימו בינם לבין עצמם למי מהציידים ייתנו ללכוד אותם. ולאחר שהחליטו שכבו שם מתחת לפתח הנשימה וחיכו שמשהו קטן כמו טיפת מים ייפול עליהם. הטיפות דקרו את גופם ולא פעם זה כאב.

הנשמה נהנתה למדי להיות כלב ים ובכל זאת ביקשה להפוך לזאב – וכך היה. היא נשארה עם הזאבים זמן מה, עד שהתעייפה מכך, שכן הזאבים נעו תמיד ממקום למקום ומעולם לא נשארו במקום אחד די זמן, ולא היה להם פנאי לעשות אהבה; הם רצו ורצו ולא מצאו מנוח.

הוא החליט להיות קריבו. איילי הקריבו אכלו תמיד, ולכן היה נעים לחיות במחיצתם, אבל הם גם פחדו תמיד, חששו מסכנה. לכן הוא עזב אותם והפך לניבתן. הוא נהנה לחיות במחיצת הניבתנים. גם הם אכלו תמיד, ומעולם לא פחדו. אך הם נהגו להכות זה את זה בחוטם בחטיהם, ולכן לא הייתה הנשמה מרוצה מהחיים איתם.

היא נדדה מחיה אחת לאחרת, ולאחר שעברה בכולן חזרה אל כלבי הים האהובים עליה כל כך.

יום אחד היא נתנה לעצמה להילכד בידי אדם שאשתו עקרה. האיש לקח את כלב הים הביתה, וכשעמדה האישה מעל הגופה לחתוך אותה, החליקה הנשמה לתוך גוף האישה. האישה נכנסה להיריון, והתינוק שבתוכה גדל מהר כל כך עד שהיא חלתה. לבסוף היא הולידה בן בריא ובנוי לתלפיות, אך כאשר ניסה לדבר כל שהצליח לומר היה: "אומי, אומי".

הילד גדל והיה לצייד מיומן. ומשום שבדרך פלא היה חזק מאוד, לא עבר זמן רב והיה לו מצוף ציד עשוי מעור שלם של כלב ים מזוקן2, והוא יצא לצוד ולכד לווייתנים וכלבי ים וחיות אחרות.

כך הפך הוולד של האישה לבן אנוש שוב, אחרי שחי בגופן של כל החיות, והאיש הצעיר היה בן טוב להוריו וצד עבורם בשר עד סוף ימיהם.

שאלתי את אווּאה (Aua) מדוע זכתה תמיד הנשמה למקום מרכזי בתפיסתם הדתית של בני האינואיט, והוא ענה:

"אמרת לי שהאיש הלבן מאמין ברוח גדולה אחת שממקום גבוה בשמים שומרת על האנושות ועל כל החיים שבטבע. אנחנו האסקימואים הבורים שחיים כאן בצפון לא מאמינים בזה. אצלנו, כפי שכבר הסברתי לך, הכול מחובר לאדמה ולחיים שלנו פה, ולא יהיה הגיוני כלל אם אחרי חיים קצרים או ארוכים, ימים של אושר או של סבל ואומללות, נחדל כליל להתקיים. למדנו שהחיים של בני אנוש ושל בעלי חיים לא נגמרים במוות. אנחנו מתעוררים למודעות שוב, שבים לחיים, וכל זה מתרחש באמצעות הנשמה. לכן אנחנו רואים בנשמה את הדבר הגדול ביותר, הבלתי מובן מכול.

"בחיי היום-יום אנחנו לא חושבים הרבה על כל הדברים האלה. רק עכשיו, כשאתה שואל, עולות בראשי מחשבות רבות כל כך על דברים הידועים לי זמן רב; ומחשבות עתיקות נראות חדשות כאשר נדרשים לנסח אותן במילים."


1 טאבו – איסור הנובע מהצורך לקיים יחסים תקינים עם הרוחות. על פי האמונה של בני האינואיט לכל דבר דומם או חי יש נשמה. כשצדים לוקחים אפוא לנשמה את גופהּ. כדי שהנשמה לא תנקום, כדי שתהיה מרוצה אף שניצודה, יש לקיים איסורים המבטאים כבוד כלפי הרוח, מכירים לה טובה.

2 מצוף צייד יכול להיות עשוי משלפוחית שתן של כלב ים, אבל מצוף שכזה, שהינו קטן, מתאים לצייד של חיות קטנות יחסית (כמו כלב ים). כדי לעשות מצוף צייד גדול פושטים בשלמותו עור של כלב ים, סוגרים את הפתחים וממלאים אוויר. עם מצוף שכזה ניתן לצוד חיות גדולות כמו לוייתנים.

מתוך:   Intellectual culture of the Iglulik Eskimos – Rasmussen, 1929, p. 59-61

 

אינואיט

אינואיט