בלאקפוט (סיקסיקה Siksika)

אומת הבלאקפוט (Siksikaitsitapi, כלומר האנשים האמיתיים דוברי הבלאקפוט) היא קונפדרציה של שלושה או ארבעה שבטים אשר חיים במישורים הצפוניים הגדולים של צפון אמריקה, ממזרח להרי הרוקי. לעיתים הם מכנים את עצמם ניטסיטפּי (Niitsitapi), כלומר האנשים האמיתיים. עם השבטים המרכיבים את הקונפדרציה נמנים האמסקפּי פיקוני (Amskapi Pikuni) או פאיגן (Piegan), כלומר הפיקוני או הפאיגן הדרומיים, האפּטוסי (Apatohsi) פיקוני או פאיגן, כלומר הפיקוני או הפאיגן הצפוניים, הקאינאי (Kainai), המכונים blood, כלומר דם, והסיקסיקה (Siksika) כלומר בלאקפוט. יש חוקרים הגורסים שהפיקוני הדרומיים והצפוניים היו שבט אחד וכי הוא התפצל רק לאחרונה; אחרים טוענים שתמיד היו שבטים נפרדים. כל אחד מהשבטים מתנהל באופן עצמאי, אך הם דוברים אותה שפה, חולקים אותה מורשת תרבותית ומשמשים בעלי ברית נגד אויבים משותפים. לתפיסתם הם צאצאים של אותם אבות קדומים. במרוצת ההיסטוריה (ההיסטוריה שלהם, שהחלה להיכתב לאחר המפגש עם האדם הלבן), הם היו הכוח הצבאי החזק ביותר במישורים הצפון מערביים.

שטחי הבלאקפוט בשיא כוחם ושמורות בני הבלאקפט כיום

בשיא כוחם שלטו הבלאקפוט על השטח שמנהר ססקצ'ואן הצפוני (North Saskatchewan River) שבצפון (בקנדה של ימינו) עד לנהר ילוסטון (Yellowstone) שבדרום (במדינת מונטנה שבארצות הברית של ימינו), ומקו פרשת המים של הרי הרוקי במערב עד להרי החול הגדולים (Great Sand Hills) במזרח. באופן גס מדובר בצפון ובמרכז מדינת מונטנה בארצות הברית וברוב החלק הדרומי של פרובינציות ססקצ'ואן ואלברטה שבקנדה. לאחר קביעת הגבול בין קנדה וארצות הברית מצאו את עצמם שלושה שבטים (הסיקסיקה, הקאינאי והפאיגן הצפוניים) בשטח קנדה, ושבט אחד (הפאיגן הדרומיים) בשטח ארצות הברית. במחצית השנייה של המאה ה-19 חתמו שבטי הבלאקפוט על אמנות עם ממשלת ארצות הברית וממשלת קנדה. על פי האמנות הוקצאו לכל שבט שטחים (שמורות) שבהם הם רשאים לקיים שלטון עצמי. לפני שיושבו בשמורות, היו הבלאקפוט ציידים-לקטים ונדדו במשך השנה.

השבטים ממשיכים לקיים את עצמם גם כיום בשמורה שבצפון מונטנה שבארצות הברית ובשלוש שמורות בדרום פרובינציית אלברטה שבקנדה. המידע שמופיע כאן מתבסס בעיקר על מידע על אודות שבט הפאיגן הדרומיים, היושבים כיום בצפון מערב מונטנה. השם הרשמי של השבט הזה (הפאיגן הדרומיים) הוא כיום אומת הבלאקפיט (Blackfeet Nation). את הקונפדרציה של ארבעת השבטים מכנים כיום בדרך כלל אומת הבלאפוט (Blackfoot Nation) או קונפדרציית הבלאקפוט (Blackfoot Confederacy).

לא ברור מה מקור השם בלאקפוט או בלאקפיט (כלומר כף רגל או כפות רגליים שחורות). ייתכן שהכינוי דבק בהם משום שצבעו את סוליות הנעליים בשחור. על פי גרסה אחרת, הם נפגשו עם בני שבט אחר לאחר שהלכו בשטח שבו היו מדורות והפחם צבע את סוליות נעליהם בשחור. משמעות השם פאיגן הוא גלימות בלויות ומשמעות השם קאינאי הוא צ'יפים (מנהיגים) רבים. מקורו של הכינוי דם, כינויו של שבט הקאינאי, אינו ברור.

שפתם של בני הבלאקפוט שייכת למשפחת השפות האלגונקניות (Algonquian), אשר מדוברות בעיקר באזורים שממזרח לאזור המחיה של הבלאקפוט. ההשערה הרווחת היא שאבותיהם של הבלאקפוט היגרו מאזורי היערות שבמזרח. על פי תאוריות אחרות, השבטים האלגונקיים הגיעו ממערב היבשת לעבר המישורים. בני הבלאקפוט נשארו במישורים בשעה שיתר השבטים המשיכו לנדוד מזרחה לאזורי היערות. בכל אופן על פי המסורת של בני הבלאקפוט, הם תמיד שכנו במישורים הצפוניים. בסיפוריהם אין התייחסות רבה להגירה מאזורים אחרים, וכאשר יש – מדובר בעיקר בהגירה בתוך האזור.

המישורים הצפוניים הגדולים

המישורים הצפוניים הגדולים שבהם חיים בני הבלאקפוט הם חלק משטח עצום שנקרא המישורים הגדולים. זוהי רצועה מישורית בעיקרה המתפרשת מדרומה של קנדה בצפון ועד לגבול מקסיקו בדרום, ממזרח להרי הרוקי, על פני שטח של כמעט שלושה מיליון קמ"ר. בני הבלאקפוט שוכנים בחלקים הצפון-מערביים של שטח עצום זה.

המישורים הללו אינם מישוריים לחלוטין. ערוצים עמוקים ועמקים חורצים אותם, גבעות מתגבהות על פניהם, ויש בהם גם הרים ויערות, אבל ככלל אלו שטחים פתוחים של ערבות עשב.

במישורים הצפוניים כמות המשקעים אינה גדולה (באזורים שבהם חיים בני הבלאקפוט יורדים 350–500 מ"מ של משקעים בשנה). החורפים קרים. הטמפרטורות יורדות הרבה מתחת לאפס, שלג יורד, רוחות וסופות מנשבות. פני האגמים והנחלים קופאים. באביב סופות רעמים הן תופעה שכיחה. בקיץ הטמפרטורות ביום מגיעות לכ-25 מעלות צלזיוס בממוצע, ורוב המשקעים יורדים באביב ובקיץ. הפרשי הטמפרטורות בין היום ללילה גדולים, ומזג האוויר אינו צפוי ויכול להשתנות במהירות.

הר צ'יף בצפון מונטנה המקודש לבני הבלאקפוט. ממוקם על הגבול בין שמורת הבלאקפיט במונטה לפארק הלאומי גלישר. צילום:RodJonesPhotography.

ממערב למישורים מתנשא רכס הרי הרוקי. בני הבלאקפוט מכנים אותו עמוד השדרה של העולם. הרכס הגבוה והארוך הוא קו פרשת המים המרכזי בין מזרח ומערב צפון אמריקה. המדרונות המיוערים משופעים באגמים, הוואדיות והעמקים שבבסיס הרכס שימשו את בני הבלאקפוט למחנות חורף. עדרי בפלו רבים ששוטטו באביב ובקיץ על פני המישורים, נהגו להסתתר בחורף במדרונות ובערוצים המיוערים, שהיו מוגנים יותר מפגעי מזג האוויר.

מלבד הבפלו סוגים רבים של צמחים ובעלי חיים מתקיימים במישורים ובמדרונות ההרים: איילים, כבשי הרים, דובים ויונקים גדולים אחרים, וגם יונקים קטנים ומכרסמים כמו זאבים, שועלים, גיריות וחולדי שק. בונים נפוצים במקווי המים וכן סוגים רבים של ציפורי טרף, עופות וציפורי שיר. סוגים רבים של עצים, תותי בר, עשבים ושורשים צומחים באזורים אלו, ובני הבלאקפוט השתמשו בהם לקיומם.

קיום פיזי – סקירה היסטורית

ימי הכלב

מעט מאוד ידוע על חייהם של בני הבלאקפוט בתקופה שעוד לא היו ברשותם סוסים. הסוסים אינם חיה ילידית ביבשת אמריקה, האירופים הם שהביאו אותם לשם. החיה היחידה שבני הבלאקפוט (כמו שבטים צפון אמריקאים אחרים) בייתו הייתה הכלב. הבלאקפוט לא השתמשו בסירות, למשל סירות קאנו, או בכל כלי תחבורה אחר להתניידות על פני המים (אף שלעיתים בנו רפסודות מאולתרות כדי לחצות מעברי מים). הם הלכו ברגל והכלבים נשאו את המשאות. כמו כן לא היו ברשותם של בני הבלאקפוט באותם ימים רובים וכלים מברזל. את כליהם ייצרו מחומרים שמצאו בסביבתם הטבעית: עץ וחלקי צומח אחרים, אבן, עצם, חֵמר, עורות, פרוות וחלקים אחרים מהחי.

בת שבט הדם על סוס הגורר טרווי, 1903. צילום Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

רוב השנה לא התנייד השבט כיחידה אחת, אלא התחלק לחבורות ציד (hunting bands). כל חבורה כזאת מנתה כנראה בין 20 ל-30 משפחות, כלומר בין 100 ל-200 נשים, גברים וילדים. חבורה שכזאת הייתה גדולה דייה כדי לצאת לציד קבוצתי של בפלו ולהתגונן מפני אויבים, אך קטנה מספיק לשרוד בתקופות של מחסור. הם צדו הן יונקים קטנים שחיו בסביבה, ובהם שועלים, ארנבות, דורבנים וציפורים, הן יונקים גדולים כמו דובים, צבאים ואיילים. אבל בעיקר הסתמכו על ציד בפלו.

כשנדדו רתמו את הכלבים לטרווי (travois): מבנה עשוי משני מוטות עץ בצורת A. את החלק הצר היו רותמים לגב הכלב, והקצוות האחרים של המוטות היו נגררים אחריו. באמצעות טרווי שכזה יכול כלב גדול וחזק לשאת מטען שמשקלו כ-30 עד 35 ק"ג. אוהל הטיפי של משפחה היה פיסת הרכוש הכבדה ביותר שהיה עליה לנייד. גודל הטיפי הוגבל למשקל שיכלו לשאת הכלבים שהיו ברשות משפחה. כיסוי טיפי המורכב משישה עד שמונה עורות של בפלו היה המטען המרבי שיכול היה כלב גדול וחזק לשאת. ניתן היה לשאת טיפי גדול יותר אם חילקו את הכיסוי לכמה חלקים וכמה כלבים נשאו אותם, אך אז היה צורך לשאת גם מוטות ארוכים ורבים יותר לבניית הטיפי.

בעת נדידה נארז הציוד והועמס על גבי הכלבים. את החבורה הובילה קבוצה של סיירים אשר צעדה לפני כולם וחיפשה ללא הרף אחרי אויבים וחיות לצוד. שאר הגברים הכשירים הלכו בצידי ומאחורי החבורה המרכזית והעניקו הגנה נוספת. גברים נשאו רק את כלי הנשק שלהם כדי שיהיו קלי רגלים ויוכלו להגיב מהר ולהגן על החבורה במקרה הצורך. במרכז הלכו הנשים, הילדים והכלבים. לעיתים נשאו הנשים על גבן חלק מן הציוד וגם את הפעוטות שעדיין לא יכלו ללכת. במהלך יום נדודים שכזה עצרו לעיתים תכופות להפסקות וההתקדמות הייתה איטית יחסית. ביום טוב אפשר היה להתקדם בין שמונה לעשרה ק"מ.

ציד בפלו בימי הכלב

שיטת הציד השתנתה על פי עונות השנה. בקיץ נהגו הבפלו להסתובב על פני המישורים ובסתיו התכנסו בערוצים, בעמקים ובמדרונות מיוערים, שהגנו עליהם טוב יותר מהרוחות ומסופות השלג.

בופלו, ג'ורג' קטלין (Catlin), 1832

הרעיון בציד קבוצתי של בפלו היה להניס עדר לעבר מקום שבו חיכו לו הציידים. בני שבט הסתתרו בשורות מצידי נתיב הבריחה וכאשר העדר התקרב יצאו מהמחבוא והבהילו את החיות כדי שינוסו לכיוון שבו מחכים להם הציידים. לעיתים, אם הייתה אפשרות כזאת, הניסו את העדר לעבר צוק או מדרון תלול, וחלק מחיות העדר נהרגו או נפצעו בנפילה מהצוק או כאשר מעדו בריצה במדרון. בני הבלאקפוט קוראים לצוק שכזה פיסקן (Pisskan). הציידים שחיכו בתחתית הצוק או מאחורי מחסום שבסוף נתיב הבריחה, צדו בחניתות ובחיצים את החיות שנותרו בחיים.

שיטת הציד הזאת הייתה ככל הנראה דומה לזו ששרדה בקרב בני שבט הדם עד שנות ה-70 של המאה ה-19. זנב סמור נזכר כיצד פיסקן כזה נבנה וכיצד השתמשו בו:

קרוב לשולי היער ובסמוך למרגלות מדרון בנו האינדיאנים גדרה ממוטות עץ שהוצבו באדמה במאונך בגובה של כשבעה פיט [שני מטר]. הם חיברו את המוטות המאונכים במוטות מאוזנים שנקשרו בחבלי עור. מעל המוטות המאוזנים הנמוכים ביותר, סביב שלושת העברים של הגדרה, הניחו כלונסאות. צידם האחורי של הכלונסאות הודק היטב לאדמה מחוץ לגדרה. הכלונסאות הזדקרו אל תוך הגדרה בעומק של שלושה פיט [90 ס"מ] לפחות, ובאלכסון כך שהקצה המחודד שלהן ניצב בערך בגובה של גוף הבפלו. אם ניסו הבפלו לפרוץ החוצה מהגדרה לאחר שהוברחו לתוכה, היו משתפדים על הכלונסאות הללו. בצידה הפתוח של הגדרה המשיכו את הגדרות בשני הצדדים החוצה ובמעלה המדרון [הגדרה היא בצורת ח' הממוקמת בתחתית מדרון, את הרגלים של הח' מעריכים במעלה המדרון ובאלכסון כך שרגלי הח' מתרחקות זו מזו]. את קווי הגדרות הללו המשיכו עוד בכך שהעמידו ערמות של ענפי ערבה בצורה קונית בגובה של חצי מגובהו של אדם בערך, וקשרו את הענפים יחד בצידם העליון. ערמות הענפים הללו הועמדו במרחק של כמה וכמה פיט זה מזה. על ההר, ממש מעל הפתח של הגדרה, הונחו כמה מוטות במאוזן לכיוון המדרון ובמקביל זה לזה. הבפלו היו צריכים לחצות את המוטות הללו בהיכנסם לגדרה. את המוטות כיסו בצואה ובמים, ואלה קפאו ונעשו חלקים, וכך ברגע שהיו הבפלו בתוך הגדרה, הם לא יכלו לברוח עוד במעלה ההר.

לפני שהחלה ההנסה (drive), הוציא בעליו של צרור בונה (beaver bundle) את אבני הבפלו (buffalo stones) המקודשות מהצרור שלו והתפלל. הוא שר שיר: "תנו לי בפלו אחד או יותר. עזרו לי להפיל את הבפלו."

או אז נשלחו גברים מהמחנה [כנראה חבר'ה צעירים קלי רגלים ובעלי כושר] להתגנב מאחורי עדר של בפלו ולהבריח אותו לעבר הגדרה. איש אחר עמד על פסגת הר, וכאשר התקרבו הבפלו אותת לנשים ולילדים, אשר התחבאו מאחורי ערמות הענפים. לאחר שחלפו החיות בדרכן מטה על פני הנשים והילדים, הם יצאו בריצה ממקומות המסתור שלהם.

ברגע שנכנסו הבפלו לגדרה, צדו אותם גברים ונערים שהוצבו סביב, מחוץ לגדר המוצקה. אז נכנס הצ'יף של המחנה לגדרה כדי לנהל את השחיטה ואת חלוקת הבשר. בזמן השחיטה אכלו אנשים בשר נא מהכבד, מהכליות ומהחזה. שני גברים צעירים הביאו חלקים מובחרים של כבד, כליות, חזה, מעיים וסעפת לבעליו של הצרור בונה, אשר נשאר בבית שלו בזמן השחיטה, אבל כוחותיו הם שהביאו הצלחה בציד. כל איש שהרג בפלו, קיבל את העור ואת הצלעות. החיות השחוטות נחתכו לרבעים, ואלה חולקו בין משפחות המחנה. כל משפחה, בין שגדולה בין שקטנה, קיבלה חלק שווה."

(Ewers, John C., The Blackfeet raiders on the northwestern plains, pp. 12-13)

הציד בגדרה לא היה קל. לא תמיד נמצאו עדרים באזור שבו הוקמה הגדרה, ולא תמיד הצליחו להערים על העדר להיכנס לתוכה. עם זאת להצלחת הציד הייתה חשיבות מכרעת: ציד מוצלח הביא לשפע של בשר טרי, והעודפים שומרו ונצרכו במהלך החורף. בחודשי החורף מזג האוויר עלול להיות קשוח. סופות שלג וקור עז מונעים לעיתים יציאה לציד. גם אם יש הפוגות בסופות ואפשר לצאת לציד, לא תמיד הוא צולח. כישלון לצוד בגדרה לצד תנאי חורף קשים עלול להוביל למחסור חמור במזון ואף לרעב.

במהלך החורף הקימו בני הבלאקפוט את הטיפים שלהם בעמקים מוגנים בשטחים מיוערים. שם הם היו מוגנים יחסית מרוחות, משלגים ומסופות. העצים גם סיפקו עץ להסקה. כאשר לא אפשר מזג האוויר יציאה לציד, התכנסו כולם סביב המדורה שבמרכז הטיפי. בהפוגות יצאו לצוד בפלו או חיות אחרות.

ומלבד בפלו?

Gives-To-The-Sun ו-Natokema עם סוס הגורר טרווי. צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

כל עוד היה שפע של בפלו, לא נזקקו בני הבלאקפוט להרבה יותר מכך. בשרו של הבפלו היה טעים ומזין. מעורותיו תפרו כיסויים לטיפי. מהגידים הכינו חוטי תפירה ומיתרים לקשת וחוטים לחיבור ראשי חץ ונוצות לחיצים. העורות של הבפלו שניצודו בסתיו ובחורף, היו מכוסים בשכבה עבה של שיער, ולכן היו מחממים יותר. הכינו מהם מעילים, מצעים ושמיכות, כובעים, כפפות ונעליים לחורף. מהעור העבה של צוואר הבפלו הכינו מגינים, ובעזרת עור שמתכווץ כאשר הוא מתייבש (green rawhide), חיברו חלקי אבן לידיות עץ וייצרו מגוון כלים ובהם גרזינים וסכינים. מגוון תיקים, דליים וחבלים יוצרו אף הם מעורות הבפלו, והקרניים שימוש להכנת כוסות וכפות.

בשר של חיות אחרות ובהן איילים, כבשי הרים ויונקים קטנים שימש מזון בעיקר כאשר היה מחסור בבשר בפלו. מעורות דקים יותר של חיות אחרות הכינו בגדים קלים יותר (חולצות, מכנסיים, שמלות). חודים של דורבנים אשר נצבעו בפיגמנטים שימשו לקישוט בגדים. גם עורות, פרוות ונוצות של חיות שימשו לקישוט בגדים וכלים. שורשים (כמו לפת בר) ומגוון של תותי יער נאספו בעונותיהם ונאכלו. מעלים ומחלקים של מגוון צמחים הכינו תרופות וקטורות.

הבלאקפוט השתמשו במגוון פיגמנטים כדי לצבוע את הגוף ואת הפנים וכדי לצייר על הטיפים, על הגלימות, על הבגדים ועל המגינים. מאבן ייצרו ראשי חץ וראשי חנית, וכן להבים לסכינים וכלים לעיבוד עורות. גם ראשי מקטרות ייצרו מאבן.

סוסים ורובים

לא ברור לגמרי מאין השיגו בני הבלאקפוט את הסוסים הראשונים שלהם. עם זאת ברור שמרגע שהשיגו סוסים, למדו במהירות לרכוב ונעשו מיומנים מאוד ברכיבה ובשימוש בסוסים בציד, בלחימה וכשנעו ממקום למקום. הסוסים והרובים, שהגיעו אליהם באותה עת פחות או יותר, שינו את חייהם. הסוסים הגדילו את טווח הניידות שלהם, וכן את היכולת לנייד ציוד. כך יכלו בני הבלאקפוט לצבור רכוש רב יותר. הרובים העניקו להם יתרון ניכר אל מול אויביהם ממערב, שברשותם לא היו רובים.

כמאתיים וחמישים שנה עברו מאז הגיע קולומבוס ליבשת ועד שבני הבלאקפוט נתקלו בפעם הראשונה באדם לבן. במהלך הזמן הזה ביססו אנשים שהגיעו מספרד, מצרפת ומאנגליה קולוניות חזקות בחלקה הצפוני של יבשת אמריקה. רוכבי סוסים ספרדים סרקו את היערות שמדרום מערב לאזורי המחיה של הבלאקפוט והתקדמו מערבה דרך המישורים הדרומיים הגדולים והמדבריות שמדרום ומדרום מערב לבלאקפוט. צרפתים הקימו קולוניות על הנהר סנט לורנס (St. Lawrence) והתקדמו מערבה לאזור האגמים הגדולים. אנגלים התיישבו בחלקים נרחבים במזרח והקימו תחנות מסחר על גדות מפרץ הדסון מצפון מזרח לשטחי הבלאקפוט.

אחד הדברים שהניעו את הלבנים להתפשט מערבה היה סחר בפרוות. פרוות בכלל ופרוות בונים בפרט היו בעלי ערך רב באירופה. סוחרים אירופים בני עמים שונים התחרו ביניהם מי יסחר עם ילידי היבשת ומי יצליח לגייס שבטים חדשים לסחר. הם החליפו עם ילידים פרוות יקרות ערך תמורת מוצרים זולים מתוצרת מאירופה. בתחילת המאה ה-18 כבר סחרו שבטים אסיניבוים (Assiniboin) וקרי (Cree) שממזרח לבלאקפוט עם אירופים.

באותה תקופה היו לבלאקפוט עימותים עם השבט שושון (Shoshonis), שחי מדרום מערב להם. בסביבות שנת 1730 (עד כמה שאפשר לקבוע מעדות של בן בלאקפוט שתועדה כ-60 שנה לאחר מכן) הפתיעו בני השושון מחנה של בני פאיגן בנשק חדש מוזר: חיה גדולה הולכת על ארבע שעליה רכבו לוחמי השושון. מהירים כאיילים הסתערו לוחמי השושון על בני הבלאקפוט והכו בראשיהם באלות מלחמה. הבלאקפוט, שכוחם היה דל מזה של תוקפיהם הרכובים, איבדו בקרב כמה וכמה מלוחמיהם הטובים ביותר. זו הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה שבני בלאקפוט כלשהם נתקלו בסוסים.

פורת אדמינטון, 1870 תחנת מסחר על נהר הססקצ'ואן הצפוני, אלברטה, קנדה. צילום: Charles Horetsky

בני הבלאקפוט התקשו להתמודד לבדם עם יכולת הניידות החדשה של אויביהם, ופנו לעזרת בני האסיניבוים והקרי שעימם היו מיודדים. השכנים הללו שלחו לוחמים מצוידים בנשק חדש ומוזר לא פחות מהחיות הגדולות של בני השושון: מעין מוט ארוך וחלול עשוי ברזל אשר השמיע רעש מעורר אימה וירה חלקיק קטן. החלקיק עף במהירות כה רבה עד שלא היה אפשר לראותו בעין אנושית, ועוצמתו הייתה רבה כל כך עד שיכול היה להרוג או לפצוע אדם או חיה ממרחק.

 

בעלי הברית הללו הביאו עימם עשרה מכלי הנשק האלה ותחמושת של כ-30 כדורים לכל רובה. הפאיגן ובעלי בריתם התקדמו לקראת אויביהם כאשר הם מסתירים את הנשק החדש בתיקי עור ארוכים. סיירים איתרו משלחת של לוחמי שושון (war party) העולה במספרה לאין שיעור על משלחת הפאיגן ובעלי בריתם. למרבה המזל לוחמי האויב היו רגלים ולא רכבו על סוסים.

לאחר שהסתדרו הכוחות זה מול זה, הוציאו עשרת הלוחמים החמושים ברובים את נשקיהם. כאשר חשף לוחם שושון את גופו כדי לירות חץ, ירו הצלפים ברוביהם בדיוק קטלני, ובכל ירייה הרגו או פצעו לוחם אויב. מבועתים מהנשק החדש ומהכישוף הממית שהטיל, נתקפו לוחמי השושון בהלה. רבים נסו על נפשם. מי שהעזו להישאר בעמדות נותרו המומים אל מול ההסתערות של בני הפאיגן. בני הפאיגן היו שיכורים מההצלחה האדירה שנחלו, ובלהטם לקרקף כ-50 לוחמי אויב אשר הומתו במערכה ולקחת שלל מהנשק ומבגדי המלחמה שהותיר האויב מאחור, בוששו לרדוף אחרי האויב הנסוג.

זמן מה לאחר מכן, בעודם צדים בפלו על גבול שטחיהם של השושון נתקלו בני הפאיגן ברוכב מבני השושון. הרוכב הצליח לברוח, אבל את הסוס הרגו בחץ. הפאיגן ובעלי בריתם התקהלו סביב החיה המתה בהתפעלות. היא נראתה להם כמו אייל שאיבד את קרניו, אך משום שהייתה מבויתת קראו לה כלב גדול. אחר כך שינו את שמה לאייל כלב (elk dog).

אירועים אלו הבהירו לבני הבלאקפוט שעליהם להשיג סוסים ורובים. את הרובים יכלו להשיג בסחר עם בני הקרי ובני שבטים אסיניבוים, אשר סחרו עם אנגלים וצרפתים. את הסוסים יכלו להשיג בפשיטות על אויביהם, ואכן הרבו לעשות זאת בשנים שלאחר מכן. אך את הסוסים הראשונים שלהם לא השיגו כפי הנראה בדרך זו, שכן היו חסרי ניסיון. סביר יותר שהשיגו אותם במסחר עם אחד השבטים ששכנו ממערב להם והיו מיודדים איתם.

באותם שנים החלו בני הבלאקפוט לרכוש בסחר עקיף (סחר עם ילידים שסחרו עם לבנים) מוצרים נוספים כמו סכינים ממתכת, ראשי חץ מברזל וגרזינים. סוחרים צרפתים התקרבו יותר ויותר לשטחי הבלאקפוט, וחברת הדסון באי (Hudson Bay Company) האנגלית שלחה כמה משלחות בניסיון לשכנע את בני הבלאקפוט לסחור עימה ישירות בתחנות המסחר המרוחקות שלהן. אך הבלאקפוט לא השתכנעו וסירבו לצאת למסע הארוך בשטחים שאינם מוכרים להם. לבסוף בסתיו של שנת 1780 הקימה חברת הדסון באי את בית בקינגהאם (Buckingham House), תחנת המסחר הראשונה בשטחיהם של הבלאקפוט. בעקבותיה קמו תחנות מסחר נוספות של חברת הדסון באי ושל חברות מתחרות, כולן באזור שנמצא היום בשליטת קנדה.

מסחר וחיידקים

בשנת 1781 שלחה חבורה של בני פאיגן סיירים לתוך שטחיהם של בני השושון. הסיירים חזרו ובפיהם דיווח מוזר: הם איתרו מחנה גדול של בני שושון, בחנו אותו בזהירות ממקום גבוה ולא הבחינו בשום פעילות. הם חששו שאויביהם טומנים להם מלכודת, לכן החליטו לשלוח את הסיירים לראות אם יש עוד מחנות של שושון בסביבה. הסיירים לא מצאו עוד מחנות בסביבה.

למוחרת, עם עלות השחר, תקפו לוחמי הפאיגן את המחנה. הם קרעו את בדי האוהלים בסכיניהם החדים, אך לא מצאו אלא אנשים מתים או גוססים. ריקבון פשה בכול ולוחמי הפאיגן האמינו שרוח רעה השמידה את אויביהם. הם לקחו את מיטב הטיפים, הציוד, הסוסים וחזרו לביתם. יומיים לאחר מכן פשטה בקרבם מגפה של אבעבועות שחורות. היא עברה במהירות מאדם לאדם ומטיפי לטיפי. אנשי הרפואה לא חוו מגפה שכזו מעולם, ולא הייתה להם שום תרופה להציע. המגפה המיתה יותר ממחצית האוכלוסייה.

בני השבט שנותרו להתאבל על מתיהם, האמינו שהרוח הטובה נטשה אותם. הם העלו אפוא מנחות לרוח הרעה וביקשו ממנה שתעזוב אותם במנוחה. הם היו מוחלשים מן המגפה ולא ידעו שהשושון אויביהם ספגו אבדות גדולות משלהם. הם החליטו אפוא לעשות עימם שלום.

שנים אחדות נשמר השלום. הוא בא לקיצו לאחר שכמה משפחות יצאו לצוד כבשי הרים (mountain sheep) על מדרונות הרי הרוקי ובוששו לחזור. הסיירים שיצאו לחפש אותם מצאו ליד גופותיהם עדויות ברורות לכך שנרצחו בידי בני שושון. שנאתם כלפי אויביהם הישנים התעוררה שוב. עם זאת נמהל הדחף לנקמה בשיקולים מעשיים. מועצת המלחמה החליטה להרוג לוחמי שושון ולתפוס ולאמץ את נשותיהם ואת ילדיהם ולהגדיל בכך את אוכלוסייתם, שהידלדלה בעקבות המגפה הגדולה.

הבלאקפוט תקפו את אויביהם ואת בעלי בריתם ללא הפוגה. לרשות אויביהם לא עמדו רובים, ואילו הם נהנו מאספקה סדירה של תחמושת ורובים משום שסחרו עכשיו ישירות עם לבנים שבנו תחנות מסחר בשטחיהם. בשנים שלאחר מכן היו הבלאקפוט לכוח החזק ביותר במישורים הצפוניים. הם דחקו שבטים אל מעבר להרי הרוקי והרחיבו את שטחי המחיה שלהם.

בני הבלאקפוט רכשו מוצרים רבים מלבד רובים ותחמושת, ובהם ראשי חץ מברזל, סכינים וכלי חיתוך, סירים וקומקומים, שמיכות ובדים, אצבעונים, חרוזים, טבק ואלכוהול.

בני הבלאקפוט פתחו יחסים טובים עם הסוחרים והייתה להם עמדה חיובית כלפיהם.

סחר עם אמריקאים

מחנה של בני פאיגן ליד פורת מקנזי, מונטנה, ארה"ב, 1833. ציור: קרל בודמר (Bodmer)

האמריקאים הפכו לבעלי עניין במישורים הצפוניים הגדולים לאחר שקנו מצרפת בשנת 1803 את השטח העצום שנקרא בזמנו לוזיאנה (על שם המלך לואי ה-14). שנה לאחר מכן יצאה משלחת חקר רשמית מטעם הממשל האמריקאי בראשותם של לואיס וקלארק (Lewis and Clark Expedition) למסע מסנט לואיס לחוף המערבי של ארצות הברית. בדרכה מערבה עברה המשלחת בשטחיהם של הבלאקפוט, אך לא נתקלה בבני השבט. כאשר חזרה המשלחת מהחוף המערבי בשנת 1806, פגשו כמה מחבריה קבוצה של בני פאיגן. במהלך המפגש ניסה אחד מבני הפאיגן לגנוב רובה. הוא נהרג  ואחר נפצע. מערכת היחסים בינם ובין האמריקאים החלה ברגל שמאל.

בשנים שלאחר מכן ניסו לוכדי פרוות אמריקאים את מזלם בשטחי המחיה של הבלאקפוט. בני הבלאקפוט היו קנאים לטריטוריה שלהם ולא הסכימו שזרים יצודו בשטחיהם. הם הרגו או גירשו רבים מאותם לוכדי פרוות והרפתקנים. ניסיונות להקים תחנות מסחר באזור, על יובלים של נהר המזורי, לא עלו יפה גם הם. בני הבלאקפוט גילו עוינות כלפי האמריקאים. רק בשנת 1831 הצליחה חברה אמריקאית לבסס עימם קשרי מסחר, בעזרתם של שני סוחרים ותיקים – קנת' מקנזי (Kenneth McKenzie) וג'יקוב ברגר (Jacob Berger) – שסחרו שנים רבות בפרוות בקנדה. ברגר, שדיבר את שפת הבלאקפוט, יצא בראש משלחת והצליח לשכנע קבוצה של בני פאיגן להגיע לפורת יוניון (Fort Union), תחנת מסחר שהקימו בשטחם של אחד השבטים השכנים. מקנזי קיבל את פניהם ובידיו מתנות רבות והבטיח להקים תחנת מסחר בשטחיהם. הוא גם קיבל את התנאי של הבלאקפוט: הסחר בפרוות, הבטיח להם, יתבצע איתם ולא יישלחו לוכדי פרוות לשטחיהם.

בסתיו 1831 הוקמה פורת פאיגן (Fort Piegan), תחנת המסחר האמריקאית הראשונה בשטחי המחיה של הבלאקפוט. כדי לפתות את בני הבלאקפוט לסחור איתם, הציעו האמריקאים תמורת הפרוות סחורות רבות משהציעה חברת הדסון באי. היה גם גורם גאגורפי שעזר לאמריקאים לזכות בנתח גדול מהסחר של בני הבלאקופוט: נתיבי המים שבהם הובילה חברת הדסון ביי את סחורותיה (היה לה בשנים הללו מונופול על הסחר עם בני הבלאקפוט מצפון לגבול האמריקאי) היו קטנים יחסית, והיא נאלצה להעביר את הפרוות מזרחה בסירות קאנו. לא השתלם לה אפוא לקנות מהילידים פרוות בפלו שמשקלם גדול וערכם פחות. הם העדיפו לסחור רק בפרוות מובחרות יותר, למשל פרוות בונים. רוב בני הבלאקפוט לא התמחו בלכידת בונים, מקצתם אף הסתייגו מכך מסיבות דתיות. לעומת זאת נתיב המים העיקרי שעמד לרשותם של האמריקאים היה נהר המזורי, שבו יכלו להשיט אפילו אוניות קיטור. לא היה להם קושי לנייד את פרוות הבפלו הכבדות, והם קנו אותן מבני הבלאקפוט בכמויות גדולות. בני הבלאקפוט העדיפו לצוד בפלו על פני כל חיה אחרת. גם עובדה זו סייעה לאמריקאים לבסס סחר ער עם בני הבלאקפוט ולזכות בנתח הולך וגובר של הסחר איתם.

השפעות הסחר

לפחות עד אמצע המאה ה-19 היה המגע של בני בלאקפוט עם לבנים קשור בסחר הפרוות. בהמשך החלו גם מיסיונרים לפקוד את בני הבלאקפוט ושיירות של חלוצים החלו לעבור בשטחיהם בדרכן מערבה. הגיעו מתיישבים, פקידי ממשל, מחפשי זהב וגדודי צבא. אך במחצית המאה ה-19 עדיין שכנו בשטחי הבלאקפוט רק קומץ לבנים, כולם גברים וכולם סחרו בפרוות. הם היו אנשי עסקים שהגיעו כדי לנצל את המשאבים של בני המקום, היינו את בעלי החיים. רבים מהם היו אנשים אמיצים והגונים, אחרים היו פראים והרפתקנים שהעדיפו את החופש ואת הריגוש שהציעו החיים בשטחי הילידים על פני המחנק שבשגרת חיי הקדמה. רבים מהם התחתנו עם נשים מבנות השבטים. רוב הסוחרים הבכירים לא השתקעו באזורים הללו. לאחר חיי מסחר פעילים פרשו והשתקעו במערב התיכון, שבו אל חיק הקדמה. מקצתם לקחו איתם את הנשים הילידות ואת ילדיהם המשותפים. עם זאת רבים מהסוחרים הזוטרים יותר השתקעו בשטחי הבלאקפוט עם נשותיהן המקומיות.

סוחרי הפרוות לא היו מיסיונרים ולא סוכני שינוי בשליחות הקדמה המערבית. רק לאחדים מהם היה עניין ברווחה העתידית של בני השבטים. העשורים שבמהלכם התרועעו בני הבלאקפוט עם סוחרים לימדו אותם מעט מאוד על התרבות המערבית, שהסוחרים היו רק חלק קטן ממנה. אבל ההשפעה של הסחר על אורח החיים היה עצום.

כבר ציינו את ההשפעה שהייתה לסוסים ולרובים על אורח חייהם של בני הבלאקפוט. לפני שהיו ברשותם סוסים, הם התניידו ברגל ונעזרו בכלבים לניוד משאות. בזכות הסוסים יכלו לנוע למרחקים גדולים יותר ולשאת ציוד רב יותר; לצבור רכוש רב יותר ולנייד טיפים גדולים יותר; להתפרש על פני שטחים גדולים יותר ולהרחיב את שטחי המחיה שלהם. בזכות הסוסים והרובים הפכו בני הבלאקפוט לכוח החזק ביותר במישורים הצפוניים. הסוסים שינו גם את האופן שבו צדו בפלו. לפני כן נהגו להבריח עדר אל מלכודת (צוק, מדרון או מכלאה), ואילו עתה רדפו אחרי עדר הבפלו על גבי סוסים. ובכל זאת העדיפו לרוב לצוד בחיצים ובקשתות משום שהיה קשה לטעון רובה – לשפוך לתוכו אבק שרפה ולהכניס כדור – בשעת דהירה מהירה. יתרה מזו, בציד בחץ וקשת יכלו לזהות בקלות מי מהציידים צד איזו חיה שהרי ידעו לזהות את החיצים.

אך הסחר לא הצטמצם לרובים ולתחמושת. בני הבלאקפוט קנו גם בגדים, בדים, כלי מתכת וחרוזים. מיומנויות רבות שהיו פעם בבחינת צורך קיומי, הלכו ונשכחו. יצירת ראשי חץ מאבן היא דוגמה לכך. היה קל הרבה יותר לקנות ראשי חץ ממתכת, וברבות השנים הפסיקו בני הבלאקפוט כליל לייצר ראשי חץ מאבן. לא היה טעם של ממש גם לייצר כלים מחֵמר. סירים וקומקומים ממתכת החליפו את כלי החמר, שכן לא היו שבירים ואפשר היה לטלטל אותם במשך שנים בנדודים על פני המישורים. בתחילה לא ערב הטבק שהביאו הסוחרים לחיכם של בני הבלאקפוט, אך עד מהרה הסתגלו אליו והפסיקו לגדל טבק בעצמם. גם צבעים לא נאלצו לייצר עוד, מאחר שיכלו לקנות צבעים מוכנים. המסורת של קישוט בגדים בחודי דורבן נעשתה פופולרית פחות ומעטות טרחו ללמוד אותה, מאחר שיכלו לקשט את בגדיהם בחרוזים ובבדים צבעוניים.

מגפת האבעבועות השחורות ב-1781, שגבתה מחיר כבד מבני הפאיגן, לא הייתה האחרונה. בשנת 1837 שוב פרצה מגפה של אבעבועות שחורות בקרב בני הבלאקפוט וגבתה את חייהם של כ-6,000 איש, כמעט שני שלישים מהאוכלוסייה של בני הבלאקפוט באותה תקופה. מגפות נוספות, קטנות יותר, פרצו בשנים שלאחר מכן.

גם לאלכוהול הייתה השפעה הרסנית על בני הבלאקפוט. בשנת 1834 נאסר לסחור באלכוהול עם ילידים (איסור שחל בארצות הברית, אבל לא בקנדה), אך עד שנת 1868 לא נאכף האיסור הזה אכיפה של ממש במישורים הצפוניים הגדולים. כאשר נאכף ביתר שאת, הקימו אמריקאים תחנות סחר בצד הקנדי של הגבול וסחרו עם בני הבלאקפוט באלכוהול משם. ל"מים של האדם הלבן" הייתה השפעה הרסנית על בני הבלאקפוט. הוא הגביר מעשי אלימות, עורר עוינות בינם לבין לבנים, הביא רבים להתמכרות ולמוות ותרם להתפוררות חברתית.

להיעלמות הבפלו הייתה השפעה מכרעת על גורלם של בני הבלאקפוט. סחר הפרוות עודד את בני הבלאקפוט לצוד פרוות רבות לאין שיעור מאלה שנדרשו להם לקיומם. היו סוחרים שהבחינו בסכנת ההכחדה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19, אך לא היה להם עניין להתריע על כך. הציד המוגבר של בני הבלאקפוט לא היה הסיבה העיקרית להיעלמות הבפלו. לפני שהגיעו לאמריקה מתיישבים מאירופה, התקיים הבפלו על פני רוב שטחה של ארצות הברית ובחלקים נרחבים של קנדה. התפשטות מערבה של חוואים וציד של לבנים צמצמו ללא הרף את אזורי המחיה של הבפלו. אולם באמצע המאה ה-19 עדיין לא הורגשה הצטמצמות אוכלוסיית הבפלו באזורים שבהם צדו בני הבלאקפוט. במישורים הצפוניים הגדולים עדיין הסתובבו רבים מהם.

הסכם שור צולע (Lame Bull’s Treaty)

הסכם שור צולע, 1855 איור: gustavus sohon באדיבות: Washington Historical Society

לאמריקאים היו אינטרסים רבים במישורים הגדולים, ולאו דווקא אינטרסים הנוגעים לסחר בפרוות. אולם כל עוד הייתה די אדמה להתיישב עליה, לא העז שום אדם לבן להתיישב  בשטחיהם של בני הבלאקפוט.

מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-19, כאשר התגברה תנועת המהגרים בנתיב לאורגון, התעורר חוסר נחת בקרב השבטים שבשטחיהם עברו השיירות. המהגרים הרבים, שנעו בשיירות, היו הורגים או מבריחים את עדרי הבפלו. החשש מפני מתקפות של בני שבטים על השיירות הלך וגבר. מוצבים צבאיים הוקמו לאורך הנתיב, אך היו מרוחקים מאוד זה מזה ולא השקיטו את החששות. הנתיב לאורגון היה הנתיב היחיד שחיבר את ההתיישבות הגדלה במערב לאזורים המיושבים במזרח, ולכן היה חיוני.

בסתיו 1849 המליץ דיוויד מיטשל (David D. Mitchell), המפקח מטעם הלשכה לענייני האינדיאנים (Bureau of Indian Affairs) בסנט לואיס, לכנס ועידה של כל שבטי המישורים מטקסט ועד נהר המזורי ולחתום על הסכם שלום. בשנת 1851 קיבל מיטשל אישור מהממונה על ענייני האינדיאנים לקיים את הוועידה. מטרתה הייתה להסדיר באופן רשמי מתן פיצויים לבני השבטים על ההפסדים שלהם, להשכין שלום בין השבטים ולהגדיר את הגבולות ביניהם, שכן רבים ממעשי האלימות בין השבטים נבעו ממחלוקות על שטחים.

מיטשל התכונן לכונן ועידה גדולה בספטמבר בפורט לאראמי (Fort Laramie) וביקש להזמין גם נציגויות של שבטי בלאקפוט ששטחיהם התפרשו מדרום וממזרח לנהר המזורי. אך הדבר לא הסתייע, והוועידה התקיימה ללא נציגות של בני בלאקפוט. עם זאת כמה לבנים נבונים שהכירו את בני הבלאקפוט (בהם מיטשל עצמו, אשר הקים תחנת סחר בשטחי הבלאקפוט וסחר עימם במשך שבע שנים), ייצגו את האינטרסים של הבלאקפוט בנאמנות, והבלאקפוט אישרו בדיאבד את הגבולות שנקבעו בהסכם .

נאטאויסטה (Natawista) כלומר אשת רפואת הנחש (Medicine Snake Woman) הייתה בת של צ'יף משבט הדם ואשתו של סוחר הפרוות אלכסנדר קולברטסון. היה לה תפקיד מרכזי בכינון יחסי חברות בין סטיבנסון ומשלחתו לבין בני הבלאקפוט. צלם לא ידוע 1863

אך ההסכם של פורט לאראמי לא פתר בעיה בוערת נוספת: המהגרים מערבה ואלה שהעבירו אליה סחורות, חצו את היבשת בעגלות. נדרש אמצעי תחבורה נוח ומהיר יותר. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם בפורט לאראמי החלו לדון בקונגרס בתוכנית להקמת קו רכבת שיחבר את החוף המזרחי למערבי. בשנת 1853 אישר הקונגרס מימון  לקיומו של סקר מקיף שיקבע מהו הנתיב המועדף למעבר קו הרכבת בין נהר המיסיסיפי לחוף האוקיינוס השקט. אחד הנתיבים שנבדקו עבר בשטחי הבלאקפוט. איזיק סטיבנס (Isaac I. Stevens) מונה לתפקיד משולש: מלבד היותו המושל של טריטוריית וושינגטון, שזה לא כבר הוכרזה בחוף המערבי, הוטל עליו לקיים את הסקר בנתיב שעובר בשטחי הבלאקפוט ולחנוך שיחות שלום עם בני הבלאקפוט. בספטמבר של אותה שנה, בדרכו מערבה, קיים סטיבנס ועידה עם כ-30 צ'יפים ולוחמים משבטי הבלאקפוט ושידל אותם להסכים לחתום על הסכם שלום בינם ובין השבטים השכנים וגם בינם ובין הממשל האמריקאי.

צ'יף קרן נמוכה (Low Horn) ענה בשמו של שבט הפאיגן. הוא אמר שלצ'יפים של שבטי הבלאקפוט יש נכונות לשלום, אך הסביר שהם מתקשים לרסן את הגברים הצעירים הפראים שרוצים להוכיח את אומץ ליבם ולהפוך לצ'יפים בעצמם; להרשים את הנשים ולזכות בהן; רוצים קרקפות וסוסים ולהוכיח את גבורתם. סטיבנס הדגיש את הבטחתם שלא לפתוח במלחמה, והצ'יפים אמרו שאינם יכולים לדבר בשם בני השבט בהיעדרם. המפגש היה מוצלח, וסטיבנס המשיך בדרכו מערבה להשלמת הסקר בתחושה חיובית. הוא שלח מסר לבירה בוושינגטון ודחק בממשל לקיים ועידה ולחתום על הסכמים רשמיים עם הבלאקפוט.

הוועידה הייתה אמורה להתקיים בשנת 1854, אך מכיוון שסטיבנס לא הצליח להשתחרר ממחויבויותיו בטריטוריית וושינגטון היא נדחתה ל-1855. כאשר הגיע סטיבנס לפגישה, כבר ידע שהנתיב שהציע כתוואי אפשרי עבור הרכבת מערבה לא יבחר. ובכל זאת הגיע חדור רצון להשכין שלום. לאחר שתיאם את כל התיאומים שנדרשו לקיום הפגישה, גילה למורת רוחו שאלפרד קומינג (Alfred Cumming), הסוכן הראשי של הלשכה לענייני אינדיאניים בסנט לואיס, נשלח לפגישה כנציג הבכיר של הממשל. היו ביניהם מחלוקות, אך לבסוף הצליחו לנסח יחד הסכם.

בחלקת עצי צפצפה עתיקים על הגדה הצפונית של נהר המזורי, מעט מדרום לשפך של נהר הג'ודיס (Judith), באחת אחרי הצהריים ב-16 באוקטובר, נפתחה הוועידה באופן רשמי. מלבד נציגים של ארבעת שבטי הבלאקפוט נכחו בה גם נציגים של שבט הפלאטהד (Flathead), הפנד ד'אורילה (Pend d’Oreille) ושבטי הנאז פרסה (Nez Percé) ממערב להרי הרוקי, וכן צ'יפים משבט הגרוס ונטרה (Gros Ventre), אשר היו בעלי ברית של הבלאקפוט וצ'יף אחד משבט הקרי (Cree). בפגישה לא הייתה נציגות של שבט הקרואו (Crow), אויביהם של הבלאקפוט. למוחרת, לאחר יומיים של דיונים שבהם עלו הסתייגויות, הסכימו הנוכחים לחתום על ההסכם. בדברי הסיכום אמר הצ'יף הבכיר של שבט הדם, שכונה "נראה לאחר כך" (Seen-From-After), את הדברים האלה:

ברצוני לומר שככל שהדבר נוגע לנו, הזקנים, אנחנו מעוניינים לכונן שלום ולא לצאת עוד למלחמה; אבל אני חושש שאיננו יכולים לעצור את הגברים הצעירים שלנו. בני שבט הקרואו אינם כאן לעשן איתנו את המקטרת, ואני חושש שהגברים הצעירים שלנו לא ישתכנעו שאל להם לצאת למלחמה נגד הקרואו. אנחנו, על כל פנים, נעשה כמיטב יכולתנו כדי להשאיר את הגברים שלנו בבית.

בדברי הסיכום הדגישו שני הסוכנים (סטיבנס וקומינג) את חשיבותו של שלום בין-שבטי, הדיונים הסתיימו באופטימיות וההסכם נחתם.

עיקרי ההסכם הסדירו שלום בין השבטים ובינם לבין הממשל האמריקאי והסדירו גם את הגבולות בין השבטים. הוגדרו בו אזורי ציד משותפים ואזורים בלעדיים לכל שבט. השבטים הסכימו להתיר לאזרחי ארצות הברית לגור ולעבור בשטחיהם ללא הפרעה, והממשל מצידו התחייב להגן על בני השבטים מהתקפות או ממעשים בלתי חוקיים מצד לבנים. בני השבטים התירו לממשל לבנות בשטחיהם כבישים, קווי טלגרף, מוצבים צבאיים, מבנים לסוכנויות, מיסיונים, בתי ספר, חוות, חנויות, מטחנות ותחנות. תמורת הסכמה זו התחייב הממשל לספק לבני הבלאקפוט מוצרים שימושיים בעלות של 20,000 דולר בשנה במשך עשר שנים, וכן להשקיע 15,000 דולר בשנה במשך עשר שנים בהנחיית בני הבלאקפוט בחקלאות, בהכשרות מקצועיות, בחינוך הילדים ובעוד תחומים שיקדמו את התרבות של בני השבטים וינצרו אותם. במסמכים הרשמיים נקרא ההסכם הזה הסכם עם אומת הבלאקפוט (Treaty with The Blackfoot Nation), אבל בקרב בני הבלאקפוט הוא נודע בשם הסכם שור צולע (Lame Bull’s Treaty), על שם הצ'יף שור צולע, שהיה הצ'יף של שבט הפאיגן והראשון שחתם על ההסכם.

כינוס זה של 59 מנהיגים מכמה וכמה שבטים הוא אחד הכינוסים הבין-שבטיים החשובים ביותר שהתקיימו במישורים הצפוניים הגדולים.

במעמד חתימת ההסכם מונה לבני הבלאקפוט סוכן מטעם הלשכה לענייני אינדיאנים.  תפקידו היה ליישם את ההסכם מצידו של הממשל, לוודא שהשבט ימלא אותו, ולשמש ערוץ תקשורת בין בני השבט לממשל. הוא הוצג כאבא שלכם, נציגו של האבא הלבן הגדול (הנשיא) שבוושינגטון, ובני השבט נהגו לכנותו אבינו (ninnàna, כלומר Our Father).

בעשרות השנים שלאחר מכן ידעו בני הבלאקפוט סוכנים כאלו ואחרים, מקצתם מוכשרים ואכפתיים אחרים חסרי כישורים ואדישים. ובכל מקרה גם הטובים שבהם באו כדי לשנות את בני הבלאקפוט וללמד אותם את דרכיהם של הלבנים. נעשו ניסיונות בסוגי חקלאות שונים שלא בהכרח התאימו למישורים או לבני הבלאקפוט, ובכל מקרה מעצם טיבעם לא גילו בני הבלאקפוט עניין בחקלאות. כל עוד יכלו לשוטט במישורים ולצוד בפלו לא היו מעוניינים במיוחד בשינוי אורחות חייהם.

הטבח על המריאס

צ'יף ההר, 1898 צילום: Frank A. Rinebart מקור: Boston Public Library תנאי שימוש: CC

האנתרופולוג ג'ון אוורס (John C. Ewers) קרא לספרו המונומטלי על הבלאקפוט The Blackfeet – Raiders on the Northwestern Plains. כלומר הבלאקפוט פושטים על פני המישורים הצפון-מערביים. הפשיטה הייתה חלק מהתרבות שלהם. משהו שכמעט כל נער או בחור צעיר רצה לעשות. הפשיטה על מחנות האויב, בעיקר כדי לגנוב סוסים, הייתה דרך להפגין אומץ, תעוזה, תושייה ויכולת; להשיג רכוש ולרכוש מיומנויות, ניסיון ומעמד. על פי רוב מטרת הפשיטות הייתה גנבת סוסים ולרוב נהרגו בני אדם רק כאשר התוכנית השתבשה. אך היו גם פשיטות וקרבות שנועדו לגרש פולשים או לנקום, וגם כמובן להתגונן מפני מתקפה.

הפשיטות לא פסקו לחלוטין לאחר החתימה על ההסכם ב-1855, אבל פחתו והמצב היה בשליטה. אלא שבשנות ה-60 החמירה האלימות. בעקבות שמועות על זהב הגיעו מחפשי זהב רבים לשטחי הבלאקפוט, והצ'יפים העלו בפני הסוכן שלהם חשש שמא הלבנים אינם עומדים בהבטחתם ומנסים להשתלט על שטחיהם. לבנים שונאי ילידים רצחו מבני השבט בעיירות וברחבי המישורים. אלכוהול לא חוקי באיכות ירודה שנמכר לבני הבלאקפוט לא תרם אף הוא לרגיעה. גם בני בלאקפוט נקטו אלימות ורצחו לבנים. אירועים אלו היו בסגנון פגע וברח ולא הגיעו לכדי מלחמה כוללת, אך הציבור הלבן והממשל המקומי במונטנה החלו לדרוש שיוצבו כוחות צבא באזור.

בשנת 1865 נחתם חוזה נוסף בין הבלאקפוט לממשל, ובו מכרו לו בני הבלאפוט עוד משטחיהם תמורת סחורות שיקבלו ב-20 השנה שיבואו. אך ההסכם לא אושרר בקונגרס. את בני הבלאקפוט לא עניינו ההליכים המשפטיים הפורמליים. מבחינתם הלבנים חתמו איתם על הסכם ולא עמדו בו. הקמת מוצבים צבאיים בשטחי הבלאקפוט ב-1866 התסיסה את בני הבלאקפוט עוד יותר. פשיטות והרג של לבנים נמשכו. ב-1868, כדי ליישב את הבלבול ששרר בעקבות אי-קיום ההסכם הקודם, שוב נחתם הסכם בין הבלאקפוט לממשל, פחות או יותר בתנאים שנקבעו בהסכם מ-1865. אך גם הוא לא אושרר בקונגרס.

באוגוסט 1969 הגיעו 25 לוחמים בני בלאקפוט לחווה של מלקלום קלרק (Malcolm Clark), דמות מוכרת ואהודה בקרב תושבי מונטנה הלבנים. הוא היה מוכר היטב גם לבני הבלאקפוט זה יותר מרבע מאה, שכן היה נשוי לבת פאיגן. הלוחמים רצחו את קלרק. בעקבות האירוע קרא הציבור הלבן במונטנה לנקוט פעולה צבאית נגד הבלאקפוט.

ילדיו של קלרק זיהו חמישה מתוקפיו וביקשו להביאם למשפט, אך באותה תקופה היה קו הגבול בין קנדה לארצות הברית שעבר בשטחי הבלאקפוט מסומן רק במפות של לבנים. בני הבלאקפוט כינו את הקו הזה קו הרפואה משום שאפשר היה לפשוט על מחנה או חווה בצד אחד של הגבול ולמצוא הגנה מהרשויות בצידו השני. נודע כי רוצחיו של קלרק חצו את הגבול לקנדה יחד עם החבורה של צ'יף ההר (Mountain Chief). זמן מה אחר כך דיווחו גששים למפקדים הצבאיים במונטנה שהחבורה של צ'יף ההר נעה דרומה כדי להעביר את החורף על נהר המריאס בקרבת תחנת המסחר של חברת הסחר הצפון-מערבית. הוחלט על פעולה צבאית נגד החבורה שרוצחיו של קלרק ישבו בה. ב-19 לינואר 1870 יצאו בחשאי חיילים לאזור בפיקודו של קולנל בייקר (Baker). הם נעו במזג אוויר חורפי מהקשים שידעה מונטנה זה שנים. הטמפרטורות נחתו אל כ-30 מעלות מתחת לאפס ורוחות חזקות נשבו על פני המישורים. במזג אוויר כזה התקבצו בני הבלאקפוט סביב המדורות בטיפים שלהם – זמן מצוין לתפוס אותם לא מוכנים.

עם אור ראשון ב-23 לינואר פקד בייקר על הלוחמים לפתוח באש על מחנה על גדות המריאס ובו כ-37 טיפים. החיילים הרגו 173 בני אדם, רובם המכריע נשים וילדים, לקחו כ-300 סוסים ושרפו את האוהלים ואת הציוד. חייל אחד נהרג ואחר נפצע כאשר נפל מסוסו. הדיווחים על שהתרחש באותו בוקר סותרים. החיילים טענו שהבלאקפוט פתחו באש ראשונים; שהם שירו מתוך האוהלים, ולכן לא הייתה להם ברירה אלא להשיב אש, וכך נהרגו נשים וילדים. אך המחנה שהותקף לא היה המחנה של צ'יף ההר. זה היה מחנה ידידותי לאמריקאים, מחנהו של הצ'יף רץ כבד (Heavy Runner) וחבורתו, אשר סבלו ממגפת אבעבועות שחורות. בני החבורה טענו שכאשר הבין הצ'יף רץ כבד שחיילים מתקרבים, הוא יצא החוצה לבד לפגוש אותם כשידיו מורמות באוויר והוא מנופף במסמכי הזיהוי שלו. הם ירו בו למוות.

הטבח עורר מחאה עזה על ההתנהלות חסרת הרחמים של החיילים כלפי הילידים. באותה תקופה הועלתה הצעה בקונגרס להעביר את הלשכה לענייני האינדיאנים מהמשרד לענייני פנים למשרד המלחמה. בעקבות הטבח ירדה ההצעה הזאת מסדר היום, אך רוב הלבנים במונטנה ראו את הפעולה בחיוב.

הטבח מייד הרגיע את רוחות המלחמה בקרב הבלאקפוט. הם סבלו ממגפת אבעבועות שחורות ולא יכלו לצאת למתקפה כוללת נגד הצבא. בוועידה של צ'יפים שהתכנסה זמן קצר אחרי הטבח, ביקשו כמה מהם נקמה של דם תחת דם. אבל הם היו במיעוט. הרוב ראו בטבח עדות לכוחו של הצבא וליכולתו להשמיד אותם. זאת הייתה הפעם האחרונה שהבלאקפוט נלחמו בצבא ארצות הברית.

חוק וסדר

סוכנים של הלשכה לענייני אינדיאנים ראו בסחר הלא חוקי באלכוהול גורם מרכזי בהתנהגות הפושעת של בני השבטים, אך עד 1868 לא עשו רבות כדי להילחם בתופעה. בשנה זו הביא הסוכן ג'ורג' רייט (George Wright) להרשעתם של כמה סוחרי אלכוהול ונגזרו עליהם עונשי מאסר. בשנה שלאחר מכן החלו סוחרים אמריקאים להקים תחנות מסחר מעבר לגבול בקנדה ולסחור עם בני בלאקפוט באלכוהול משם. מאות מתו מאלכוהוליזם. הדבר התאפשר עקב ואקום שלטוני באזורים אלו בקנדה בשנים האלה, והמצב המשיך להידרדר עד שבשנת 1874 הגיע כוח של כ-150 שוטרים קנדים רכובים כדי להשתלט על המצב. הם סגרו את תחנות המסחר האמריקאיות והשליטו  חוק וסדר באזור. כוח השיטור הצליח לזכות באמונם של בני הבלאקפוט.

בני השבטים זקפו לזכותם של השוטרים (אשר נקראו בפיהם Red Coats כלומר אדומי המעילים) את מיגור הסחר באלכוהול, סחר שהביא עליהם את אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה. כוח השיטור גם טיפל בתבונה בפשעים שביצעו בני השבטים. השוטרים הבינו שאי אפשר לשנות את המנהגים של בני הבלאקפוט בן לילה ולהתאימם לסטנדרטים של החוק הרשמי בקנדה. הם התייעצו עם הצ'יפים כדי לקבוע אילו עונשים להטיל במקרה של פשעים שעל פי החוק היבש היו מביאים לעונשי מאסר. אפילו במקרים של רצח, שעל פי החוק הצדיקו עונש מוות, גזרו לא פעם השוטרים עונשים על פי המסורת של הבלאקפוט.

בשנת 1874 החלו להגיע לבנים לאזורי המחיה של הבלאקפוט בקנדה והקימו חוות. כדי למנוע שפיכות דמים בין הלבנים לבני השבטים, כפי שקרה פעמים רבות מדי במונטנה, פעל הממשל הקנדי במהירות לחתום על הסכמים עם הבלאקפוט ועם שאר השבטים באזור. בשנת 1877 התכנסה ועידה של מנהיגי השבטים השונים ונציגים של הממשל הקנדי. בנאום בוועידה הוקיר הצ'יף רגל עורב (Crowfoot) את פועלם של השוטרים:

אילולא באה המשטרה לארץ הזאת, היכן היינו? אנשים רעים וויסקי היו הורגים אותנו בקצב מהיר כל כך עד שרק אחדים מאיתנו היו נותרים כאן היום. המשטרה הגנה עלינו כמו שנוצות מגינות על הציפור מכפור החורף.

(Alexander Morris, The Treaties of Canada with the Indians of Manitoba and the North-West Treeitories, p. 272)

צ'יף קראופוט 1885 צילום: Alex Ross

ההסכם שנחתם בספטמבר 1877 נודע כהסכם מס' 7 (Treaty No. 7), והוא ההסכם היחיד שנחתם בין הממשל הקנדי לבלאקפוט. בהסכם הסכימו בני השבטים להתנהל כנתינים טובים ונאמנים של הוד מעלתה המלכה (ויקטוריה). השבטים מסרו לכתר את כל שטחיהם. בתמורה התיר להם הממשל להמשיך לצוד בכל השטח שמסרו, והקצה להם שמורות ובהן מיל מרובע אחד לפחות לכל משפחה של חמש נפשות. מלבד זאת התחייב הממשל לשלם 12 דולר לכל נפש במעמד חתימת ההסכם ועוד חמישה דולר לנפש מדי שנה, לספק תחמושת בעלות של 2,000 דולר מדי שנה וכן מספר מוסכם של ראשי בקר, ציוד חקלאי וזרעים. עוד התחייב הממשל להפעיל בית ספר בכל שמורה, לשלם משכורות לצ'יפים ולהעניק לכל צ'יף חליפת בגדים בכל שלוש שנים, דגל ומדליה בעת חתימת ההסכם, ורובה וינצ'סטר לכל המאוחר שנה לאחר מכן.

כל עוד היו די בפלו לצוד, לא הייתה לגבולות השמורה משמעות רבה. בני השבטים המשיכו לצוד על האדמות שמסרו למלכה ובשטחים שמדרום לגבול הבין-לאומי, והצעירים המשיכו לגנוב סוסים מאויביהם ולהביאם הביתה כשהם מתחמקים מהשוטרים.

בצד הדרומי של הגבול הייתה ההתקדמות לקראת חוק וסדר עקלקלה יותר. בשנת 1870 החליט הממשל לנסות מדיניות חדשה – "מדיניות השלום", שמשמעה להאכיל את הילידים במקום להילחם בהם. וכך חזרו לחלק לבני הבלאקפוט הקצאות מזון. הממשל החליט גם להפסיק לחתום על ההסכמים עם הילידים כאילו הם גורם זר. המעמד החוקי של שטחי הבלאקפוט לא היה ברור. בני הבלאקפוט חשבו שוויתרו על אדמות בהסכמים שחתמו בשנת 1865 ו-1868, אבל ההסכמים הללו לא אושרו בקונגרס ולא היה להם מעמד חוקי. בד בבד חיו אלפי לבנים בחוות ובעיירות כורים על פני השטחים הללו. כדי להכשיר את היישובים וכדי להשביע את הרעב של המתיישבים לעוד אדמות, העביר הממשל באופן חד-צדדי כמה החלטות לשינוי גבולות השמורה. הבלאקפוט לא אהבו את ההחלטות, אבל יכלו לעשות מעט בלבד בנדון. הסוכן מאי (May), שעמד לצד הבלאקפוט בהתנגדותם, פשוט הועבר מתפקידו.

הסוכן החדש ג'ון ווד (John wood), שהגיע בתחילת 1875, ניסה להשליט קצת סדר. הוא קרא לחבורות המפוזרות ודחק בהן להתארגן, לבחור צ'יף ראשי (שאינו שותה אלכוהול ושידאג לאנשים וישליט סדר) ולאמץ חוקים עבור השבט. בני השבט בחרו בפלומה קטנה (Little Plume) להיות להם לצ'יף ראשי, ובאישה נדיבה (Generous Woman) ובעגל לבן (White Calf) להיות לצ'יפים משניים. לאחר מכן ניסח ווד עם הצ'יפים קוד התנהגות. לפי רישומיו של הסוכן, על פי הקוד החדש יישפט כל בן שבט שיבצע עבירה בפני הרכב הכולל את הצ'יף הראשי, הצ'יפים המשניים והסוכן. העונשים שיטיל בית הדין הזה לא יהיו ברבריים או אכזרים. בקוד פורטו תשעה פשעים והעונשים עליהם: בן שבט שיימצא אשם ברצח בן שבט אחר ייתלה; בן שבט שיימצא אשם ברצח אדם לבן יוסגר לרשויות. פשעים אחרים, אשר נענשו עליהם בכנסות של סוסים, פרוות וכיוצא באלו היו: איום ברצח, גנבה, תקיפה, הכאת נשים, פוליגמיה, אונס, מכירה של בת משפחה לאדם לבן וקנייה, אחזקה או מכירה של משקאות משכרים. על הקוד החדש חתמו שלושת הצ'יפים החדשים ו-17 הצ'יפים של החבורות השונות.

כוח שיטור שבטי שהוקם באוקטובר 1878 עזר מאוד באכיפת החוקים. השוטרים נבחרו על סמך אומץ ליבם ואמינותם. הם לבשו מדים שהבדילו אותם משאר בני השבט וקיבלו שכר. למרות הספקות שהיו לסוכן באשר ליכולתם של השוטרים לאכוף את החוקים על חבריהם ועל בני החבורות שלהם, השוטרים הוכיחו את יעילותם בשמירה על החוקים ללא פניות. אין זה  מפתיע שהרי הרעיון של כוח שיטור לא היה זר להם: באופן מסורתי נהגו למנות כוח שיטור פנימי שישמור על הכללים במהלך כינוס הקיץ השבטי, שבו כל השבט שהה ביחד.

כך החלו במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 שבטי הבלאקפוט לפעול על פי חוקים חדשים. כמו כן חולקו בני הבלאקפוט בין קנדה לארצות הברית על פי הגבול הבין-לאומי. אומנם פיזית המעבר עדיין היה חופשי, אבל בני שבט הבלאקפוט, הדם והפאיגן הצפוניים היו לנתינים של "האימא הגדולה" (המלכה ויקטוריה), ואילו בני שבט הפאיגן הדרומיים היו לנתינים של "האבא הגדול" (נשיא ארצות הברית).

היעלמות הבפלו

במשך מאות שנים הלכו שטחי המחיה של הבפלו והצטמצמו. תהליך זה הואץ במאה ה-19, אולם עד הרבע האחרון של המאה לא הורגש בשטחי המחיה של שבטי הבלאקפוט. בפלו רבים עדיין הסתובבו בהם. רק ב-1877 נחרדו הרשויות בקנדה מהיעלמות הבפלו והורו על הגבלות ציד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בשנה שלאחר מכן הפך הבפלו נדיר כל כך עד שההגבלות פשוט בוטלו. שרפות בקיץ של שנת 1878 כילו שטחי מראה נרחבים, ועדרי הבפלו שנותרו בקנדה נדדו דרומה לשטחה של ארצות הברית. אחריהם נדדו לשם גם שבטי הבלאקפוט. הבפלו לא חזר עוד לקנדה. ב-1879 פקד רעב את מחנות הבלאקפוט בקנדה. אנשים מתו מרעב. אחרים אכלו כלבים, סוסים ומרק מעצמות בפלו ועשב שאספו מהמישורים כדי להישאר בחיים. כ-3,000 בני בלאקפוט חנו סביב פורט מקלוד (Fort Macleod), אחת משתי תחנות המשטרה באזור, והתחננו לאוכל. "לא כל כך אכפת לנו מעצמנו," אמרו לשוטרים, "אבל אנחנו לא רוצים לראות את ילדינו גוועים ברעב." המפקח הקנדי אדגר דיודני (Edgar B. Dewdney), שלא היה ערוך להאכיל אנשים רבים כל כך, המליץ להם לחצות את הגבול לארצות הברית. לאחר מכן טען שבעשותו כך חסך לממשלה הקנדית 100,000 דולר. אך חשוב מכך, הוא הרוויח זמן יקר כדי לארגן תוכנית להצלת בני הבלאקפוט מרעב. בני השבטים בקנדה, ששנה קודם לכן עוד היו עצמאים, גאים ושמחים, מצאו את עצמם עם היעלמות הבפלו חסרי כול.

במונטנה, בצד הדרומי של הגבול, עדיין התקיימו בני הבלאקפוט בעיקר מציד בפלו. בשנת 1878 נעזר הסוכן יאנג (Young) בבני השבט כדי להעביר את מקום משכנה של הסוכנות. בני השבט סייעו בחפירת מרתפים, בסיקול אבנים, בערבוב מלט ובבניית גדרות. הניסיון שרכשו בבנייה עודד כמה מהמשפחות להקים לעצמן בקתות. עד הקיץ של 1881 היו כ-80 בקתות ברשות משפחות של בני השבט ועד שנת 1883 כ-200 בקתות. בני השבט עדיין יצאו לצוד בפלו, אך בכל שנה התמעטו היוצאים ורבים נשארו בקרבת הסוכנות. יאנג החל להתכונן לימים הקשים שיבואו כאשר הבפלו ייכחד. הוא הביא לשמורה עדר של 500 ראש בקר כדי שיתרבו. הציד בחורף 1881 לא היה מוצלח, אבל בחורף שלאחר מכן דיווחו הציידים על בפלו רבים ועל ציד מוצלח. בחורף שלאחר מכן רק מעטים יצאו לציד וצדו בפלו אחדים בלבד.

למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד הסוכן יאנג לא הגיבו הרשויות במהירות ובעוצמה הנדרשת לנוכח האסון ההולך ומתרגש. הקצאות המזון שהסוכן חילק הלכו וקטנו. כאשר הגיעה אספקה נוספת היא הייתה קטנה מדי, ובפעם אחרת הגיע בשר שאינו ראוי למאכל אדם. בשנים 1883–1884 סבלו בני הפאיגן במונטנה מרעב. לא ידוע מה היה בדיוק מספר הקורבנות, אך כנראה בין שישית לרבע מבני השבט מתו ברעב במהלך השנים האלה.

כשהם ממוטטים מרעב ומתקשים להמשיך באורח חייהם, מכרו הפאיגן הדרומיים לממשל האמריקאי ב-1887 עוד שטחים. גם בהסכם מכירה זה ניתנה להם התמורה במהלך עשר שנים, והיא כללה מלבד הקצאות של אוכל וציוד גם חינוך ועזרה עסקית כדי שיוכלו לשוב להיות עצמאים. בשנות ה-90 התלוננו בני הפאיגן במונטנה על שמחפשי זהב חודרים לשטחיהם ממערב. מכיוון שלשטח הזה לא היה ערך חלקאי רב המליץ הסוכן למכור אותו. בשנת 1895 נחתם הסכם מכירה נוסף והאריך את תנאי ההסכם הקודם בעוד עשר שנים. במסגרת ההסכם נשמרה לבני השבט הזכות לצוד, לדוג ולכרות עצים בשטח הנמכר, כל עוד הוא נשאר שטח ציבורי של המדינה. חיפושים שנערכו בשטח שנקנה העלו שאין בו זהב כלל ומעט מאוד מינרלים אחרים. היום רובו נמצא בשטחו של הפארק הלאומי גלישר (Glacier National Park). כך הוגדרו גבולות השמורה במונטנה כפי שהם מוכרים היום.

אורח החיים הנוודי של בני הבלאקפוט הסתיים. בשנים שקדמו לכך טענו סוכנים וסוחרים שונים שכל עוד יוכלו בני הבלאקפוט להמשיך לנדוד על פני המישורים ולצוד בפלו, הם לא יתיישבו במקום קבע ולא יסגלו חיים מודרניים. התברר שזה נכון. מרגע שנעלם הבפלו מן המישורים, הם נאלצו להסתגל למציאות החדשה. הסתגלות כואבת, רווית סבל שבמהלכה איבדו לא רק את אורח חייהם, אלא במידה רבה גם את תרבותם, את שפתם, את גאוותם ואת העצמאות שכה היו רגילים לה.

מפת תפוצת הבפלו בצפון אמריקה. הקו האדום תוחם את אזורי התפוצה עד בערך שנת 1720. המספרים באדום מתיחסים לשנה בה נכחדו הבפלו באזור. הקו הכחול תוחם את אזורי התפוצה בשנת 1870. הקו הירוק את התפוצה בשנת 1880. המספרים בירוק מתייחסים למספר הפרטים שנותרו בינואר 1889.

ארגון חברתי וחיי משפחה

מעגל המחנה, מונטנה, 1909 צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

שבטי הבלאקפוט לא נהגו להיפגש באופן ממוסד. במהלך המאה ה-19, כאשר עדיין חיו כציידים-לקטים, התנהל כל שבט בנפרד, אך אפילו הוא לא התנהל כיחידה אחת בכל ימות השנה. כל שבט התחלק לחבורות ציד, ופרט לכמה חודשים בקיץ חיה כל חבורת ציד באופן עצמאי. חבורת הציד מנתה בדרך כלל בין 20 ל-30 משפחות ולרוב הייתה ביניהן קרבה משפחתית. בממוצע מנתה כל חבורה כזאת כ-200 נפשות, אבל היו חבורות קטנות וגם גדולות הרבה יותר. לכל חבורת ציד היה צ'יף (כלומר מנהיג), ולחבורות גדולות היה לעיתים יותר מצ'יף אחד. לכל חבורה היה שם, אך הוא השתנה לעיתים בעקבות אירוע משמעותי. חבורת ציד יכלה להתפרק ולהיטמע בחבורה או בחבורות אחרות, למשל בעקבות אסון או מוות של מנהיג דומיננטי אשר לא נמצא לו יורש. חבורת ציד חדשה נוצרה לעיתים כאשר מנהיג התפצל עם כמה משפחות מהחבורה שאליה השתייך, והקים חבורה חדשה. ההשתייכות לחבורת ציד לא הייתה נוקשה, כלומר היה אפשר לעבור מחבורת ציד אחת לאחרת.

השנה נחלקה לשתי עונות מרכזיות: בחורף הארוך חנתה כל חבורה יחד במקום אחד. בשאר ימות השנה נדדה החבורה ממקום למקום כדי לצוד ולאסוף צמחים. בקיץ נפגשו כל החבורות של השבט, צדו יחד בפלו וקיימו את טקס ריקוד השמש (Sun Dance). חבורת ציד חנתה בדרך כלל באותו מקום בחורף ונדדה בין אותם מקומות בחודשי הנדודים.

לחלוקה לשתי עונות הייתה גם משמעות דתית או טקסית. החורף נקרא העונה הסגורה והקיץ העונה הפתוחה. המונחים סגור ופתוח התייחסו לצרורות שבהם נשמרו התשמישים של הטקסים. בחודשי החורף לא התקיימו טקסים והצרורות נותרו סגורים. הרעם הראשון באביב סימן את תחילת העונה הפתוחה, היינו העונה שבה פתחו את הצרורות הוציאו את התשמישים השונים וקיימו את הטקסים.

הצ'יף

צ'יף שומן-גב-פר-בפלו (Stu-mick-o-sucks או Buffalo Bull's Back Fat), מנהיג שבט הדם. ג'ורג' קטלין (Catlin) 1832

לכל חבורת ציד היה מנהיג שחברי החבורה קיבלו על עצמם את מנהיגותו. הם יכלו להחליף את הצ'יף אם לא היו מרוצים מהתנהלותו ויכלו גם לעבור לחבורה אחרת. לחבורות גדולות יותר היה לעיתים יותר מצ'יף אחד, למשל צ'יף מלחמה, שהנהיג את בני השבט ביציאה לקרב, וצ'יף אזרחי, שהנהיג את השבט בחיי היום-יום. הצ'יף היה אדם בעל כישורי הנהגה מוכחים; אדם בעל אמצעים, הישגים בַּקרב ויכולות פוליטיות אשר נהנה מאהדה ומהערכה של שאר בני החבורה. בהתייעצות עם מכובדים אחרים מבני החבורה החליט הצ'יף מתי לעבור מקום ולאן, ומתי לצאת יחדיו לציד ולמלחמה.

בני השבט ציפו מהמנהיג שלהם להיות נדיב, ובהיותו איש בעל אמצעים לעזור לעניים, למשל להשאיל להם סוסים בעת נדודים או ביציאה לציד.

לצ'יף הייתה סמכות מעטה ואולי לא הייתה לא סמכות כלל בכל הנוגע למשמעת ולפתרון סכסוכים בין בני החבורה. מי שנעשה לו עוול היה אמור להעניש בעצמו או בעזרת בני משפחתו את מי שפשע נגדו. אם נגנב ממנו משהו, היה אמור להשיג חזרה מהגנב את הרכוש הגנוב. אם בוצע רצח, נקמה בדרך כלל משפחת הנרצח והרגה את הרוצח. במקרים שבהם היה הנרצח בן למשפחה ענייה וחסרת אמצעים והרוצח היה איש עשיר וחזק, פתרו לעיתים את הסכסוך בכך שהרוצח שילם בסוסים למשפחת הנרצח. עם זאת במקרה כזה גם נפגעו ככל הנראה המוניטין והכבוד של הרוצח העשיר.

כאשר התכנס כל השבט יחד בקיץ הייתה להנהגה סמכות ממוסדת לאכוף משמעת וכללים. היא מינתה לשם כך כוח שיטור (עוד על כך בפרק על האחוות).

לצ'יף הראשי מונה הצ'יף הכי משפיע מבין הצ'יפים של החבורות השונות, והוא שהנהיג את השבט כולו. אך סמכויותיו באו לידי ביטוי כמעט רק כאשר התכנס השבט במהלך הקיץ, וגם בתקופה זו הוא שימש יושב ראש ועדת הצ'יפים יותר מששימש שליט יחיד. כאשר נדרשו להכריע בסוגיה בעלת משמעות, נעשה הדבר במועצה של הצ'יפים. לכל צ'יף הייתה הזכות להביע את עמדתו, והחלטה התקבלה בהסכמה.

אחוות

בחורים צעירים בשנות העשרה המאוחרות לחייהם נהגו להתאחד זה עם זה ולרכוש חברות באחווה. הייתה הירככיה בין האחוות על פי גילים, והבחורים הצעירים ביקשו להצטרף לאחווה הנמוכה ביותר בהירככיה. בתהליך הקבלה העניקו המבקשים מתנות לחברי האחווה. כל אחווה קיימה טקסים ושירים משלה והיו לחברים בה תלבושות ואבזרים ייחודיים. מלבד התפקיד  שהיה לאחוות בטקסים, היא הייתה ממונה גם על  שמירת הסדר ועל אכיפת הכללים. חברי האחוות היו בני חבורות ציד שונות, ולכן לא הייתה משמעות רבה לאחוות אלא כאשר התכנס השבט במהלך הקיץ. בכל שנה היה בוחר הצ'יף אחווה או שתיים לשמש שוטרים של המחנה. על פי רוב היו אלה האחוות הצעירות יותר.

ככל הנראה יכלו אחוות להתפוגג (אם, למשל, מתו רוב חבריהן), אך גם להיווסד. קלרק ויסלר מציין כמה אחוות שהתקיימו בקרב בני הפאיגן על פי סדר עולה מהצעירה ביותר למבוגרים ביותר: היונים, היתושים, האמיצים, הכלבים האמיצים, הזנבות הקדמיים, נושאי העורב, הכלבים, שועלי הקיט, התופסים, הפרים.

בקרב שבט הדם והבלאקפוט הצפוניים הייתה גם אחוות נשים. החברות בה, שהיו הנשים של הגברים המוערכים ביותר בשבט, הן קיימו טקסים וריקודים משלהן.

זוגיות, מיניות וחיי נישואים

גברים צעירים נהנו מחירות מינית גדולה. הם נהגו לחזר אחרי נשים שנמצאו ביחידות, אספו עצים או הביאו מים משולי המחנה, ונהגו להשוויץ בכיבושיהם במיוחד כשהיה להם רומן עם אישה נשואה. עבור נשים רבות שמירה על בתולים לפני החתונה הייתה בבחינת אידיאל יותר מאשר מציאות. אף שרבות מהנשים הצעירות קיימו יחסים אינטימיים לפני החתונה, אישה שנודעה כמתירנית מדי הייתה עלולה להתקשות במציאת חתן בעל אמצעים ולהינשא בסופו של דבר לבחור עני.

גברים שחיזרו אחר אישה ונדחו השתמשו לעיתים בשיקויי אהבה שנודעה יעילותם. מדובר במתכונים סודיים אשר נקנו ממומחה וגרמו לבחירת ליבם להתאהב בהם. מכיוון שבני שבט הקרי נודעו בשיקויי האהבה שלהם, קראו בני הבלאקפוט לשיקויי האהבה שיקויי קרי (Cree Medicine). הם נחשבו יעילים כל כך עד שההתנגדות להם נחשבה חסרת טעם.

הורים שאפו למצוא חתנים מובחרים עבור בנותיהם. לא פעם היה אב אומר ללוחם מצליח שכאשר בתו תגיע לפרקה היא תהיה לו לאישה. היו בנות שהתחתנו לפני גיל 12, אך לרוב נשים התחתנו בסוף שנות העשרה שלהן. גברים לא התחתנו לרוב לפני שנות העשרים המוקדמות שלהם.

הזוג פלומת זאב (Wolf Plume) ואישתו, 1909, צילום: Walter McClintcok מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

בחורה שנכנסה להיריון לפני הנישואים הביאה על משפחתה חרפה, והיא לבדה נחשבה אחראית לכך. זוג שברח והתחתן ללא הסכמה הביא חרפה הן על משפחת הבחור הן על משפחת הבחורה. לנישואים המוסכמים בין המשפחות היה תפקיד חשוב. את הנישואים ארגנו יחד קרוב משפחה או חבר קרוב של הבחור והאב או האח הגדול של הבחורה. הנישואים עצמם מוסדו על ידי החלפת מתנות. סוסים היו תמיד מתנה נחשקת, אך ניתנו גם גלימות או שמיכות וכלי בית נוספים. קרובי משפחה תרמו גם הם פעמים רבות למתנות החתונה כדי שאלו יהיו מרשימות ככל האפשר. אחת המשפחות, זו של הגבר או זו של האישה, העניק ראשונה את המתנות, והציפייה הייתה שיוחזרו לה מתנות אפילו מפוארות מהן. בכל מקרה לא היה מדובר בקנייה של האישה, אלא בהחלפה של מתנות.

לאחר הנישואים לא היה מקובל שהחתן ידבר ישירות עם חמותו, אך קשריו עם הגברים של משפחת אשתו התחזקו על פי רוב. היה נהוג שחתן שחזר מפשיטה מוצלחת יעניק במתנה סוסים לאביה או לאחיה הגדול וגם נתחים מובחרים מבשר הבפלו שצד.

פוליגמיה הייתה נפוצה בקרב בני הבלאקפוט. גברים מתו במלחמות ובציד, ואלמנות (אשר ככלל לא צדו בעצמן) נאלצו להסתמך לצרכיהן על נדיבות קרוביהם והקהילה. אך כאשר אישה נישאה בשנית בעלה דאג לה ולילדיה. בשבט היה לרוב מספר הנשים הבוגרות גדול פי שניים או פי שלושה ממספר הגברים הבוגרים, כך שהפוליגמיה היתה במידה רבה צורך חברתי. הנישואים לכמה נשים היו סימן להצלחה של הגבר. לכמה צ'יפים מובילים היו עשר נשים ויותר וכנראה למחצית הגברים היו שתי נשים לפחות. במשפחות מרובות הנשים הללו הייתה לגבר אישה אחת מועדפת: האישה היושבת לצידי (sits-beside-me-wife) היא כונתה, והתלוותה אליו בסעודות ובטקסים ופיקחה על עבודתן של הנשים האחרות. כדי למזער חיכוכים וקנאות בין הנשים, היו גברים שהתחתנו עם אחיות. אם נשאו לאישה בת בכורה, הבעל יכול לצפות שאחיותיה הצעירות יותר יוצעו לו, אם כי לא היה חייב לקבל אותן.

גברים היו שליטים בלתי מעורערים בביתם. הם ציפו מנשותיהם לשרת אותם בכול: להגיש להם אוכל, להדליק עבורם את המקטרת, להוריד להם את המוקסינים. היו גברים שנהגו באלימות כלפי נשותיהם. אם אישה הרגישה שיחסו של בעלה אליה בלתי נסבל, היה אחיה הגדול מחזיר אותה לבית הוריה. גבר שנקעה נפשו מאשתו היה יכול לשלוח אותה חזרה לבית הוריה. בין שהאישה היא שיזמה את הפרידה ובין שיזם אותה הגבר, האישה לקחה עימה את רכושה והנישואים הסתיימו.

בעל בוגדני יכול היה להתפרפר כאוות נפשו, אך אישה בלתי נאמנה שהתגלתה הייתה בצרות. אפילו אם מחל לה בעלה, הוא ידע שכדי לשמור על כבודו בפני גברים אחרים עליו לנקום במאהב שלה: להרוג אותו או לגנוב את רכושו, אם כי לרוב הוא הוציא את חמתו על אשתו. אם היה חבר באחווה, עזרו לו חבריו לאחווה לבייש אותה. הם חטפו אותה מביתה בלילה, גררו אותה אל המישורים ושם תקפו אותה. לאחר מכן הם או בעלה הקנאי חתכו את קצה אפה כדי לסמן אותה עד סוף ימיה כאישה בוגדנית. עונש קשה זה, שהיה נפוץ בשנות ה-30 של המאה ה-19, עבר מן העולם בשנות ה-70 של אותה מאה. נאמנות של נשים הייתה ערך. לנשים שלא היו נאמנות לבעליהן היה אסור, למשל, לשמש בתפקידים טקסיים מסוימים.

לידה והורות

צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

אישה הרה לבשה חגורת עור עבה כדי להגן על בטנה בשעה שרכבה על סוס או עבדה. לעיתים הגיעו הצירים בעת שרכבה עם המחנה הנודד, ואז נשארה מאחור והצטרפה לשיירה עם הרך הנולד בזרועותיה כמה שעות לאחר מכן. אולם בדרך כלל התרחשה הלידה בטיפי בסיוע אישה מבוגרת ומנוסה במיילדות. המיילדת השקתה את היולדת במִרְתָח של שורשים להפגת כאבים והקלת הלידה. לפעמים חזרה האם לעבודות הבית כבר למוחרת היום.

חתיכה מחבל התבור של היילוד נשמרה, יובשה ושומרה בתיק עור מעוטר בחרוזים כקמע לבריאות הילד. התיק של הבנים היה בצורת נחש וזה של הבנות בצורת לטאה. בני הבלאקפוט האמינו שנחשים ולטאות מאריכים חיים ולעולם אינם חולים. את היילוד שטפו ועטפו בעור רך. אזוב או גזם רך שימשו להם חיתול.

כמה ימים לאחר הלידה קרא האב לחבר מכובד מחבורת הציד לבוא ולהעניק לילד שם. השם נבחר בקפידה ובתשומת לב משום שהאמינו שיש לו השפעה רבה על חייו של הילד. לפעמים היה זה שם של אב קדום מכובד, לפעמים הוא ציין מעשה אמיץ או נדיב של מעניק השם או של אבי הילד.

אימהות הניקו את ילדיהם עד גיל מאוחר, לעיתים עד גיל חמש או שש, בשל אמונה שכך יימנע היריון נוסף לפחות עד שהילד יהיה מבוגר דיו לדאוג לעצמו.

בני הבלאקפוט היו הורים אוהבים וסבלניים, עם זאת חינכו את הילדים לכבד את המבוגרים מהם. הם ציפו מהם לשבת בשקט בזמן שהמבוגרים מדברים בטיפי, לבצע את משימותיהם ללא דיחוי, ולכבד זקנים ולעזור להם. הם לימדו אותם להגיב להקנטות בחן, אבל  אם בן גילם מכה אותם – להשיב מלחמה כמיטב יכולתם.

אימהות היו אחראיות לחינוך בנותיהן. ילדות קטנות צפו בהן ובסבותיהן ולמדו מהן מהן המשימות שנדרשות נשים למלא. הילדות חיקו את המבוגרות במשחקן. תחילה עזרו במשימות פשוטות כמו איסוף תותים, אך אט אט סייעו במשימות מורכבות וקשות יותר כמו ליקוט שורשים ונשיאת עצי הסקה ומים לטיפי. ככל שבגרו לימדו אותן לעבד עורות, להכין אוכל, לתפור בגדים. גם את אומנות הקישוט על ידי צביעת צורות גאומטריות ועיטור בקוצי דורבן ובחרוזים לימדו אותן. נערה הייתה אמורה לשלוט במיומנויות אלו לפני חתונתה. במהלך טקס ריקוד השמש סיפרו האימהות לבנותיהן שנשות הרפואה השומרות אמונים לבעליהן זוכות לכבוד רב.

כל הילדים היו מורגלים לסוסים מינקות, שכן רכבו על גב אימם בעת הנדודים. כאשר כבר יכלו לשבת, ישבו על טרווי הנגרר אחרי הסוס או על הסוס עצמו מאחורי אימותיהם. בדרך כלל למדו ילדים לרכוב בעצמם עד גיל חמש, ועד גיל שש-שבע כבר היו רוכבים מיומנים.

הולכת במים (Soya-wa-awachkai) אשתו של כלב קטן (Little Dog) ובתם פנים עגולות (Koumiski), צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

אבות היו אחראים לחינוך בניהם. לבנים העניקו חופש רב יותר מלבנות. הם לימדו אותם להכין קשתות קטנות ולהתאמן בהם ועודדו אותם להשתתף במשחקים מחוספסים ואקטיביים ובספורט. הם סיפרו להם שוב ושוב על מעלליהם יוצאי הדופן של לוחמי השבט בעבר ובהווה, ובמהלך טקס ריקוד השמש הצביעו על הלוחמים הגדולים וסיפרו לבניהם על הכבוד שזוכים לו לוחמים אמיצים ומוצלחים השולטים באומנות הלחימה.

בגיל עשר הופקד בידי הבנים הטיפול בעדר המשפחתי, ובנים מלאי מרץ החלו לאלף סוסים לרכיבה כבר בגיל 12 או 13. בנים יתומים יכלו למצוא בית במשפחות עשירות, לעזור בטיפול בעדר הסוסים הגדול ולסייע בציד. כל הבנים החלו לצוד עגלי בפלו בשנות העשרה המוקדמות, ובתוך זמן קצר החלו לצוד בפלו בוגרים. מקצתם הצטרפו לפשיטות על מחנות יריבים וסייעו בגנבת סוסים. רק בנים למשפחות עשירות יכלו להרשות לעצמם להתחתן עם אישה מבוקשת לפני שצברו די סוסים ורכוש בכוחות עצמם.

מוות ומנהגי אבלות

זקנים שהתקשו לרכוב בעצמם ישבו על טרווי שנגרר מאחורי סוס. ראש משפחה שידע כי מותו מתקרב, כינס את קרוביו ואמר להם כיצד הוא רוצה שרכושו יחולק. אם לא מסר את צוואתו לפני מותו, היו בני השבט ממהרים לקחת את רכושו ברגע ששמעו את קריאות האבל של קרוביו. הגברים לקחו את הסוסים והנשים את כלי הבית. לעיתים לקחו הגברים את כל הסוסים המובחרים ולאלמנה השאירו רק את הסוסים הגרועים ביותר. על פי הנוהג, קרובי המשפחה לא עשו דבר כדי לעצור את הביזה. שדידת רכוש שכזאת הסבה הנאה מיוחדת כאשר הנפטר היה אדם עשיר שיצא לו שם של קמצן.

ביזה שכזאת לא התרחשה כאשר היה המת מנהיג נדיב שרחשו לו כבוד רב. את הטיפי שלו סידרו בדיוק כפי שהיה מסודר בחייו כאשר אירח מבקרים חשובים. הוא הולבש בבגדיו הטובים ביותר והונח על משטח מוגבה במרכז הטיפי. קרוביו ציירו על גבי הסוס האהוב עליו איורים פשוטים המתארים את מעלליו. הם קישטו את הסוס בנוצות, קלו צמות משערותיו ואיכפו אותו באוכף הטוב ביותר וציוד הרכיבה של המת. לאחר מכן הקריבו את הסוס יחד עם סוסים נוספים בפתח הטיפי בנוכחות כל בני המחנה. הם האמינו שנשמות הסוסים יצטרפו לנשמת המת כשלגופם הציוד שלבשו בשעת מותם לאחר שבני השבט הקריבו את הסוסים, הם השאירו את גופותיהם במקום, אך הורשו לקחת את ציוד הרכיבה. גם הטיפי נותר כפי שהוא. בני המחנה לא בזזו אותו מפחד שרוחו של המת תחזור ותרדוף אותם.

שני קברים בין ענפי עצים, מונטנה, 1904 צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

נשים הכינו את גופת המת לקבורה. הן הלבישו אותו בבגדיו הטובים ביותר וצבעו את פניו. את הגופה עטפו בגלימת בפלו והשאירו אותה בין ענפים של עץ בתוך נקיק או על פסגת גבעה, כשהיא מכוסה באבנים ובאדמה כדי שחיות לא ישחיתו אותה. את הסוס האהוב על המת, זה שהמת רכב עליו כשיצא לצוד בפלו או לקרב, נהגו להקריב ליד מקום הקבורה. משפחות עניות שלא יכלו להרשות לעצמן להקריב סוס חתכו את זנבו ואת רעמתו – אות לכך שהוא מתאבל על מות בעליו.

אלמנות לבשו בלויים, קצצו את שערן ומרחו עליו ועל פניהן ובגדיהן חֵמר לבן. בצערן שרטו את בשר שוקיהן באבנים חדות עד שדם ניגר מהן. לעיתים קטעו אלמנות את אצבעותיהן. שבועות ארוכים היו יוצאות בכל יום למקום שקט מחוץ למחנה ושרות מזמורי אבלות.

גבר שהתאבל על אדם אהוב לבש גם הוא בלויים, קצץ את שערו ומרח על עצמו חֵמר לבן. לעיתים התמודד עם צערו על מות אישה או ילד בכך שיצא למלחמה כשהוא נחוש בדעתו לעשות מעשה גבורה מסכן חיים ולא משנה מה יהיו תוצאותיו.

אמונה ותפיסת עולם

היו טיפים שצוירה עליהם ישות על-טבעית, חיה או חפץ שייצג את הקשר האישי של בעל הטיפי עם ישות על-טבעית. צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

בני הבלאקפוט האמינו שנוסף על מה שעינינו רואות בדרך כלל, מתקיימות עוד ישויות רבות בעלות כוחות על-טבעיים. בני אדם אינם ניחנים בכוחות על-טבעיים משל עצמם, אך ביכולתם ליצור קשר עם ישויות על-טבעיות ולקבל מהם כוחות או רפואות (medicines). קשר עם ישויות על-טבעיות ושימוש בכוחות על-טבעיים תפס חלק מרכזי בעולמם של בני הבלאקפוט. הקשר עם העל-טבעי לא היה מוגבל ליחידי סגולה. כמעט כל אחד יצר (או קנה מאחרים) קשרים כאלו והשתמש בכוחות שנגזרו מהם.

על פי האמונה של בני הבלאקפוט, היקום מתחלק לשלושה ממדים: עולם עליון, עולם תחתון ועולם המים. שלושת הממדים הללו מתקיימים במנותק זה מזה, אך הם קשורים זה לזה ואפשר לעבור ביניהם (אם כי עבור בני אדם זה לא עניין של מה בכך לעבור מממד לממד ומעטים עשו זאת).

העולם העליון מורכב מכל הגופים השמימיים, מכל הכוכבים והקונסטלציות ובהם השמש (Naató’si), אשתו של השמש הירח (Ko’komíki’somm), ובנם כוכב הבוקר (Iipisówaahs), שהוא הכוכב נוגה. השמש נחשב לכוח החזק ביותר, ובני הבלאקפוט סגדו לו. גם הרעם (ששלט על הרעמים, על הברקים ועל הגשם) משתייך לעולם העליון וכן העורב, העיט והאווז. עוד ישות על-טבעית שמשתייכת לעולם העליון היא איש העכביש, ששוכן ממזרח לכוכב הצפון. באמצעות הקורים שלו בני אדם יכולים לעבור בין העולם העליון לכדור הארץ. הישויות בעולם העליון חיות בבתים (אוהלי טיפי), וגם בעולמם יש חיות וצמחים כמו בעולמנו (אם כי לא בהכרח אותן חיות ואותם צמחים).

בעולם המים חיות ישויות תת-מימיות כמו בפלו תת-מימי, דוב תת-מימי וכלב וסוס תת-מימיים. כוחות טבע כמו עושה הרוח משתייך לעולם המים וחי מתחת למים באגם סנט מארי העליון (Upper Saint Mary Lake). הוא שולט ברוח. גם מפלצות חיות בעולם המים, ויש בעלי חיים שחיים על פני האדמה ומשתייכים לעולם המים ובהם הבונה, הלוטרה, הצב ודגים. גם בעולם המים חיות הישויות בבתים ובכפרים יחד עם בני מינם וסביבם צמחים וחיות.

בעולם התחתון חיים בני האדם, וגם הם חיים בכפרים ובבתים לצד חיות וצמחים. גם בעולם התחתון מתקיימות ישויות על-טבעיות כמו ענקים וגמדים, בעלי חיים, סלעים, צדפים ומאובנים וכן מפלצות. וכמובן גם כוחות טבע כמו מחולל הקור (Cold Maker), אשר חי בצפון ושולט בשלג, בקרח ובחורף.

לבני הבלאקפוט היו מגבלות באשר לאכילת חיות מסוימות מהעולמות העליונים ומעולם המים.

בעולם העליון מתקיימות הישויות בעלות הכוחות העל-טבעיים החזקים ביותר. ישויות בעלות כוחות מעט חלשים יותר מתקיימות בעולם המים, ובעולם התחתון מצוי הכוח העל-טבעי המועט ביותר.

קשר עם העל-טבעי

אשת הרפואה, אשת חנית (Spear Woman) מוציאה צמחי מרפה לשם טיפול בחולה. צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

כוחות על-טבעיים אפשר היה לקבל בכמה דרכים, למשל ליצור קשר עם ישות על-טבעית. אדם שביקש להשיג כוח שכזה יצא למקום מבודד, טיהר את עצמו, צם (לא אכל ולא שתה), ובמשך ימים אחדים ביקש מישויות העולם לרחם עליו, לעזור לו ולהעניק לו מכוחם. הוא היה שר ומתפלל. לא פעם יצרה ישות על-טבעית קשר עם האדם בחלום, בחיזיון או בדרך אחרת, לימדה אותו מה טבעו של כוח זה והנחתה אותו כיצד להשתמש בו. היא הסבירה לו אילו חפצים עליו להכין, לימדה אותו לחשים, שירים וריקודים הקשורים לשימוש בחפצים, הנחתה אותו איך לשמור עליהם ואילו מגבלות מוטלות עליו בטיפול ובשימוש בהם. חפצים כאלו יכלו להיות מקטרת, ביגוד, אבזרי לבוש, עורות, טיפי (שצבועים עליו דוגמאות וציורים מסוימים), סכין וכדומה. כדי להפעיל את הכוח העל-טבעי צבעו לעיתים האנשים את פניהם והשתמשו בקטורות.

לפעמים ישות על-טבעית יצרה קשר עם אדם ביוזמתה, בחלום או במפגש ממשי, ובדרך כלל כאשר האדם היה לבד. לעיתים נדירות יצרה ישות על-טבעית קשר עם אדם שישן בטיפי שלו במחנה.

דרך נוספת וכנראה הנפוצה ביותר לרכוש כוח על-טבעי הייתה לקנותו מאדם אחר. הקונה יכול היה לרכוש את כל הכוח העל-טבעי שברשות המוכר או רק את חלקו. בעת העברת הכוח מסר המוכר לקונה את החפצים הקשורים לכוח העל-טבעי ואת כל המידע באשר לשימוש בהם.

הקשר עם העל-טבעי נוצר תמיד בין אדם מסוים לבין ישות מסוימת, והכוח ניתן לאדם זה באופן אישי. הוא יכול היה להעביר אותו ולהשתמש בו לרווחת הקהילה או אנשים מתוכה, אבל הכוח עצמו לא היה רכוש ציבורי. החפצים ששימשו להפעלת הכוחות העל-טבעיים לא היו בעלי כוח משל עצמם. אם, למשל, הייתה לאדם מקטרת רפואה, והיא התבלתה או נגנבה, הוא יכול היה להכין אחרת במקומה ומקטרת זו הייתה יעילה בדיוק כמו המקורית.

רפואות מלחמה של בני פאיגן. משמאל שרשרת, מימין עיטור לשיער. מתוך: Ceremonial Bundles of the Blackfoot Indians, Clark Wissler p. 93

היה מגוון רחב של כוחות לשימושים שונים. היו כוחות שהעניקו הגנה מסוג מסוים, למשל ביציאה לקרב. בני הבלאקפוט היו לוחמים אמיצים, ערניים ומלאי תושייה, אבל הלוחמים המוצלחים לא ייחסו את הצלחתם לתכונות אלו, אלא לרפואת המלחמה (war medicine). לוחמים היו יוצאים לקרב רק כשהייתה ברשותם רפואת מלחמה שהעניקה להם כוח והגנה. לעיתים היו משיגים בחורים צעירים רפואת מלחמה בחלום: רוח טובה שריחמה עליהם הייתה נותנת להם מעט מכוחותיה, מלמדת אותם להכין סמל מקודש של הכוח וכיצד להפעילו. אפשר היה להשיג רפואת מלחמה גם מאדם מבוגר שהיה לוחם מהולל בצעירותו, שהרי רפואת המלחמה כבר הוכיחה את יעילותה בכך שהחזירה אותו בשלום מפשיטות רבות.

ג'ון אוורס כותב בספרו:

חמישים רפואות מלחמה ידועות לי ורובן המוחלט היו עשויות מנוצה בודדת או ממקבץ נוצות המולבשות על השיער. אולי העדיפו נוצות משום שהיו קלות וקטנות ממדים – חפצים נוחים לנשיאה בעת מסעות ארוכים ברגל. אך היו גם רפואות מלחמה אחרות – מחרוזות, חגורות כדורים, עיטורי ראש, חולצות, סכינים וחניתות. רפואת המלחמה של זאב רץ (Running Wolf) הייתה שרשרת מפליז שצורתה חצי סהר ועליה תליונים מנוצות. על העיטור מפליז הייתה מוטבעת דמות של סוס. לפני שנכנס זאב רץ למחנה האויב כדי לגנוב סוסים, היה מתיז מים על השרשרת שלו. עד מהרה היו עננים מתקבצים ומסתירים את הירח ומקילים עליו בכך לקחת סוסים בלי שהאויב יבחין בכך.

(Ewers, John C., The Blackfeet Raiders on the Northwestern Plains, pp. 127-128)

רפואות אחרות התאפיינו ברמות שונות של מורכבות, הן מבחינת החפצים ששימשו בהן הן מבחינת הטקסים שנערכו כדי להשתמש בהן. היו, למשל, טיפים צבועים.

הבלאקפוט נהגו לצבוע את הטיפים שלהם מבחוץ. הייתה דוגמה אוניברסלית (שנפרט בעניינה בחלק העוסק בתרבות), וכל אחד היה יכול לצבוע בה את הטיפי שלו. ציור אוניברסלי זה ביטא את ההיסטוריה המשותפת של בני הבלאקפוט ואת הקשר שלהם עם הכוחות העל-טבעיים. היו גם טיפים שצוירה עליהם ישות על-טבעית, חיה או חפץ שייצג את הקשר האישי של בעל הטיפי עם ישות על-טבעית.11 טיפים אלו היו סוג נפוץ של רפואה, של כוח או של הגנה, שנבע מקשר של בעל הטיפי עם ישות על-טבעית. אוורס טוען שהיו יותר מחמישים דוגמאות של טיפי רפואה בקרב שבטי הבלאקפוט.12

אוורס מספר שעל פי המסורת של הבלאקפוט אחד הטיפים הצבועים העתיקים ביותר היה הטיפי של הדוב. המקור שלו מוסבר בסיפור הבא, אשר סיפר לאוורס בן הפאיגן גלימת דג-זאב (Fish Wolf Robe), כשאוורס ניהל מסע ומתן לרכישת טיפי שכזה עבור המוזיאון של האינדיאנים של המישורים:

לפני שנים רבות היה בן פאיגן צעיר שהיה נחוש בדעתו להשיג כוח סודי שיביא לו הצלחה במלחמה. בעודו תר ביער עבות אחר מקום לצום בו, הגיע למערה. הוא נכנס לתוכה. כאשר התרגלו עיניו לחשכה ראה שבמערה שוכנים דובה וגוריה. הוא התחנן בפני הדובה שלא תפגע בו, והיא נרגעה ואפילו נתנה לו ללטף את הגורים. ארבעה ימים ולילות נשאר במערת הדובה ללא אוכל וללא מים והתפלל שהדובה תעניק לו מכוחותיה.

בלילה הרביעי נרדם. בחלומו נגלו לו דוב ודובה. הם ריחמו עליו. הדובה העניקה לו את ביתה, טיפי נאה ששלושה דובים אדומים מצוירים בצדדיו, ובחזיתו ובאחוריו עיגולים אדומים המייצגים את מאורת הדוב. הדלת הייתה מכוסה בעור דוב. הדובה נתנה לו גם קטורת להדליק בטיפי יום ולילה; מקטרת שראשה עשוי מאבן שחורה שגולפה בדמות דוב, כמו כן העניקה לו שיר: "מתחת יש דובה בעלת עוצמה אדירה. בזכות הגנתה אצא תמיד מהקרב ללא פגע."

אז דיבר הדוב הזכר: "בני, גם אני נותן לך את הטיפי שלי." שני דובים שחורים העומדים על רגליהם האחוריות היו צבועים על הטיפי משני צידי הכניסה. הדוב האב נתן לו גם מקטרת ותוף.

אז העניקה לו הדובה סכין ולה ידית עשויה מעצם לסת של דוב. הדובה זרקה עליו את הסכין, והוא תפס אותה לפני שהסכין פגעה בו. הדובים נתנו לו שיר: "סכין הוא אינו אלא עפר הנזרק לעברי."

אז הניסו הדובים את גוריהם לתוך הסבך וצבעו את עצמם. הם צבעו את פניהם באדום ויצרו פסים אופקיים בכך שגירדו בטופריהם את הצבע מפניהם.

הם אמרו לו: "כך תצבע את פניך לקרב. הצביעה הזאת תגן עליך."

כאשר יצאו אויבים של הדובים מהסבך והתקיפו אותם, הסתער הדוב הזכר והרג את התוקפים. אז הוא אמר לנער: "רואה. זוהי הדרך. תמיד תסתער על האויב כפי שהסתערתי אני."

למוחרת עזב האיש הצעיר את מאורת הדובים וזמן קצר לאחר מכן הצטרף למשלחת לוחמים. הוא נשא את סכין הדוב בקרב, צבע את עצמו והסתער כפי שלימדו אותו הדובים. הוא לקח כמה קרקפות, אבל יצא ללא פגע. כשחזר הביתה עשה את שני הטיפים בדיוק כפי שהראו לו הדובים בחלומו.

(Ewers, John C., The Blackfeet Raiders on the Northwestern Plains, pp. 165-166(

סכין הדוב הפכה לרפואה נחשקת בקרב בני הבלאקפוט, אך רק אנשים אמיצים העזו לקנות אותה משום שטקס ההעברה שלה היה מסוכן.

טקסים וצרורות

בני הבלאקפוט קיימו כמה טקסים מרכזיים. הצרור (bundle) הוא חפץ בעל משמעות דתית המשמש לטקס דתי:

דיוויד דובל (David Duvall) וקלרק ויסלר (Clark Wissler) החלו להשתמש במונח צרור כדי לתאר את החפצים הדתיים הללו של הבלאקפוט, קטנים כגדולים. הם הסבירו: "השתמשנו במונח צרור לתיאור כל החפצים הקשורים לטקסים משום […] שבעליהם שמרו אותם צרורים במבחר פיסות של בדים." הבלאקפוט השתמשו במילה זו גם לתיאור חפצים דתיים כמו צרור הבונה, שכונה בפיהם בונה צרור ("beaver-bundled-up").

(Lapier, Rosalyn R. Invisible Reality: storytellers, Storytakers, and the Supernatural World of the Blackfeet, p. 66)

צרור רפואה תלוי על חצובה, 1926. היו הוראות כיצד לטפל ולשמור את צרורות הרפואה השונים. בין היתר, לא הניחו אותם על הארץ, אלה תלו אותם בדרך כלל על חצובה. צילום: Edward S. Curtis

צרור הבונה (beaver bundle) נחשב במסורת הבלאקפוט לצרור הרפואה העתיק ביותר. הצרור עצמו היה הגדול ביותר, והטקס שלו כלל מאות שירים והיה הטקס המורכב ביותר. הבעלים של צרור בונה, אשר נודעו כאנשי בונה, או כ"מי שיש להם כוח על מים" היו שומרי לוח השנה: הם ספרו את הימים, עקבו אחר חילופי החודשים וחזו את שובו של האביב בכל שנה. לאנשי הבונה היה תפקיד בזימון הבפלו ובזריעת הטבק וקציר הטבק. את זרעי הטבק ואת הידע כיצד לגדלו ולהשתמש בו קיבלו בני הבלאקפוט מהבונה כאמצעי ליצור קשר עם העל-טבעי, וזרעי הטבק נשמרו בצרור הבונה. להיות בעלים של צרור בונה משמעו היה להיות בעל  ממון רב (היה יקר לרכוש אותו). הוא העניק יוקרה, אך היה בו גם משום הישג אינטלקטואלי משום הצורך להכיר את הטקס הארוך והמורכב על פרטיו.

יש כמה גרסאות לסיפור על מקור צרור הבונה. בכולם בן אנוש (אישה או גבר) חי עם בונה, והבונה מעניק לו מכוחותיו ומלמד אותו את הטקס. צרור הבונה הכיל עורות של בעלי חיים רבים משלושת העולמות: ציפורים, חיות מים וחיות יבשה. העורות ייצגו את בעלי החיים השונים ואת הכוחות שברשותם. לכל בעל חיים היה שיר.

צרור חשוב נוסף היה מקטרת הרפואה (medicine pipe). את מקטרת הרפואה נתן הרעם. בצרור היו כמה וכמה חפצים אשר שימשו במהלך הטקס, אך הפריט החשוב ביותר היה קנה המקטרת. את הבעלים של מקטרת הרפואה היה קל לזהות משום תסרוקתו הייחודית: את שערו הארוך הוא אסף לסליל שנראה כמו קרן היוצאת ממצחו.

את הצרורות היו פותחים בזמנים קבועים בשנה, ומקיימים טקסים בעזרת חפצים שבתוכם. לבעלי הצרורות הללו היו תפקידים בקהילה, בחיזוי מזג האוויר, בספירת הזמן, בנדודי המחנה, והם השתמשו בכוחותיהם כדי להשפיע על איתני הטבע ועל מזג האוויר ולזמן בעלי חיים. יתרה מזו, אדם שרצה לבקש שיחלים קרוב שלו, או יזכה להגנה קרוב אחר הנתון בסכנה, יכול היה לשלם ברכוש בעל ערך לבעל הצרור כדי שיערוך טקס למען החלמה או הגנה.

לקראת סוף הקיץ קיימו בני הבלאקפוט את אחד הטקסים המרכזים שלהם, האוקן (O’kan), או בשמו המוכר יותר – ריקוד השמש (Sun Dance). האוקן נמשך כמה וכמה ימים וכל השבט התכנס לכבוד האירוע. האוקן היה מורכב מכמה טקסים דתיים, אך היה גם אירוע תרבותי וחברתי. הטקס היה נפוץ בגרסאות שונות בקרב שבטים רבים במישורים. ככל הנראה בני הבלאקפוט למדו אותו משבט אחר והתאימו אותו לתרבותם ולאמונתם.

מקטרת רפואה. מתוך: Ceremonies of the Blackfoot Indians, Clark Wissler p. 140

לאשת הרפואה (medicine woman) היה תפקיד מרכזי בטקס. רק אישה אשר חיה ביושר ושמרה תמיד על נאמנות לבעלה יכלה לשמש אשת רפואה. היא קיבלה על עצמה את התפקיד המקודש בנדר שנדרה לפני השמש בעת משבר משפחתי. היא נדרה שאם האדם היקר לה יבריא או ישוב בשלום, היא תקבל על עצמה את תפקיד אשת הרפואה באוקן. כדי לקיים את הנדר היה עליה לרכוש צרור שמש (natoas bundle) במחיר של סוסים רבים, להחזיק מעמד בצום קשה ולקבל על עצמה את האחריות להצלחת הטקס המורכב. אם דבר מה השתבש בטקס, ראו בכך בני השבט סימן לחוסר האמינות שלה והוכחה לפגם במידותיה.

מלבד אשת הרפואה השתתפו בטקס בתפקידים דתיים חברים נוספים ובהם מוביל הטקס (בדרך כלל בעלה של אשת הרפואה), סייעות של אשת הרפואה, איש מזג אוויר (שהיה אחראי לשמור שהשמש תהיה גלויה כל ימי הטקס ולא יהיו סופות רעמים וגשם). במהלך ימי הטקס רקדו חברי האחוות וקיימו תהלוכות, שיחקו משחקים וקיימו אירועים תרבותיים וחברתיים. נציגים מכל חבורות הציד השתתפו בהקמת משכן השמש (sun lodge) מגזעים ומענפים, וגם תהליך הקמה זה היה טקסי. במהלך ימי הטקס העניקו אשת הרפואה, מוביל הטקס ובעלי תפקידים חשובים אחרים ברכות. רגעים דרמטיים בטקס היו כאשר בני שבט אשר נדרו לענות את עצמם עינויי גוף, קיימו את נדרם.

אשת רפואה נודרת נדר, 1904. צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

תרבות

צביעה של טיפי, מונטנה, 1912. צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

בתקופה שבה היו בני הבלאקפוט ציידים-לקטים לא היה כתב. כיום יש להם כתב המבוסס על האלף-בית הלטיני. אף שלא היה להם כתב הם תיעדו במידה מסוימת את סיפוריהם ואירועים אישיים באיור. לעיתים תיעדו לוחמים את מעלליהם באיורים על גבי גלימות בפלו. גם אירועים חשובים אחרים תועדו לעיתים על גלימות ולא פעם גם על גבי הטיפים. כבר ציינו שציורים על טיפים היו פעמים רבות קשורים לכוח שקיבל אדם מישות על-טבעית. עוד ציינו שהייתה דוגמה אוניברסלית שנהגו לצייר על הטיפים. דוגמה זו ייצגה ישויות מסוימות ותיעדה סיפורים הקשורים בהם.

בצביעה האוניברסלית הזאת צבעו את החלק העליון של טיפי בשחור כדי לייצג את שמי הלילה. בצד האחורי, הפונה מערבה, השאירו צלב מלטיזי לא צבוע (או צבוע לבן) אשר ייצג את איפיסוואהס (Iipisówaahs), כוכב הבוקר (הכוכב נוגה). כוכב זה הוא בנם של השמש והירח ובכמה וכמה סיפורים הוא יוצר קשר עם בני אנוש. הסיפור שבעיקר בגללו מציירים אותו על הטיפי הוא סיפור החברות שלו עם בן אנוש ששמו פאיה (Paie), כלומר פני צלקת. פאיה, אשר יצא למסע ארוך מלא הרפתקאות לארץ השמיים, הפך לחבר קרוב של איפיסוואהס, ונוצר קשר גם בינו לבין השמש והירח. פאיה, שלבסוף חזר לארץ (לאחר שהשמש הוריד את הצלקת מפניו), לימד את בני האדם כיצד לטהר את עצמם כדי לתקשר עם השמש ועם ישויות על-טבעיות. טיהור מתבצע בטקס הסווט-לודג' (sweat lodge) ובאמצעות שטיפת הגוף בעשן קטורת.

טיפי רעם של מוריד-את-השמש (Brings-Down-The-Sun) צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

על דש פתח העשן (smoke flap) הצפוני השאירו שישה עיגולים לא צבועים (או צבועים בלבן) אשר ייצגו את הקונסטלציה מיוהפוקויקסי (Mióhpokoiksi), כלומר את הילדים האבודים. זוהי הקונסטלציה המוכרת במערב כפליאדות (Pleiades). על פי הסיפור, מדובר בשישה ילדים אשר מצאו מקלט בשמיים.

על דש פתח העשן הדרומי השאירו שבעה עיגולים לא צבועים (או צבועים בלבן) אשר ייצגו את הקונסטלציה איהקיטסיקמיקסי (Ihkitsíkammiksi), שבעת האחים, הידועה לנו כדובה הגדולה (Ursa Major). אלו הם שבעה אחים שברחו לשמיים לאחר שאחותם, אשר הפכה לדובה על-טבעית, רדפה אחריהם.

את בסיס הטיפי צבעו באדום אשר ייצג את האדמה. מתוך החלק האדום בלטו סביב בסיס הטיפי התגבהויות מלבניות בעלות כיפה עגולה אשר ייצגו את המישורים, או התגבהויות משולשות ומחודדות אשר ייצגו את ההרים. בחלק האדום הושארו סביב הטיפי עיגולים לא צבועים (או צבועים בלבן) אשר ייצגו את קקטוסי (Kakató’si), הילד כוכב. זהו כוכב הצפון. קקטוסי הוא בנם של איפיסוואהס, כוכב הבוקר, ובת אנוש ששמה סואטסקי (Soatsaki), אשר התחתנה עם כוכב הבוקר, חיה איתו בשמיים וילדה לו בן. בשלב מסוים חזרה בת האנוש עם בנה לארץ, אך הילד הפר בטעות את טאבו, הפך לפטרייה עגולה (puffball fungus) ועלה לשמיים להיות כוכב הצפון. בשפת הבלאקפוט הפטרייה העגולה וכוכב הצפון נקראים באותו שם.

אומנות

אישה ונערה צובעות תיקי עור. צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

לא רק את הטיפים קישטו ועיטרו בני הבלאקפוט אלא רבים מהחפצים ששימשו אותם בחיי היום-יום וכן חפצים טקסיים. כמובן בגדים, אבל גם תיקים וכלי נשיאה שונים, מקטרות, עיטורי ראש, נעליים וכן הלאה. ככלל נשים עיטרו בגדים ותיקים בצורות גאומטריות, וגברים איירו איורים פיגורטיביים. את הפיגמנטים של הצבעים הפיקו ממבחר מקורות – ממינרלים, מהחי ומהצומח – אך עיטרו חפצים גם על ידי תפירת עורות ובדים צבעוניים ושימוש בקוצי דורבן. את קוצי הדורבן היו משטיחים וצובעים בפיגמנטים. גם שיער (אנושי או של חיות), נוצות, ובשלב מאוחר יותר חרוזים שימשו לצרכים אסתטיים. הגוף, ובעיקר הפנים, נצבעו גם בחיי היום-יום ולא רק בטקסים והיה בצביעה זו היבט אסתטי.

סיפורים

ככלל ראו בני הבלאקפוט בסיפוריהם סיפורים היסטוריים, סיפורים על אירועים שהתרחשו במציאות. ובכל זאת היו לסיפורים גרסאות שונות. בהקדמה לספרו על המיתולוגיה של הבלאקפוט כותב קלרק ויסלר: "פעם כאשר דנתי בסוגיה זו עם בן שבט הדם, הרים הזקן המכובד צמח אמברוסיה ואמר: 'כל החלקים של הצמח הזה מתפצלים מן הגבעול. הם צומחים לכיוונים שונים, אבל כולם באים מאותו שורש. כך גם באשר לגרסאות השונות של מיתוס.' מכאן שמגוחך לומר על גרסה כלשהי של המיתוסים הללו שהיא הנכונה, שכן אין להם וכנראה מעולם לא הייתה להם גרסה אחת קבועה" (Clark Wissler and David Duvall. Mythology of the Balckfoot Indians, p. 5)

ויסלר ודובל סיווגו את הסיפורים העתיקים שליקטו לכמה סוגים: סיפורי נאפי סיפרו את עלילותיה של דמות על-טבעית ושמה נאפי, המתנהגת באנוכיות ובטיפשות ופעמים רבות סובלת בגלל התנהגות זו. סוג שני של סיפורים היה על כוכבים, סוג שלישי על מקור הפולחן וסוג רביעי על מקורם של מנהג תרבותי או תופעה אחרת. הסוג האחרון היה של סיפורים אשר אינם שייכים לאף אחת מהקטגוריות האחרות.

מלבד סיפורים אלו, אשר שימשו בסיס של תרבותם, סיפרו בני הבלאקפוט גם סיפורים רבים על מעללים שלהם או של אנשים שהכירו, על דברים שקרו להם או לאנשים שהם מכירים.

את הסיפורים כל אחד יכול היה לספר בכל זמן; לא הייתה מגבלה כלשהי, הסיפורים היו נחלת הכלל. אך היו סיפורים שהיו בבעלות אנשים מסוימים ורק להם היה מותר לספרם. למשל סיפורים על קשר עם ישויות על-טבעיות שבמהלכו ניתן לאדם כוח על-טבעי. סיפור שכזה היה בבעלות האדם שחווה אותו.

שירה

שני מתופפים יושבים בתוך טיפי צילום: Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

שירים תפסו מקום מרכזי בתרבות של בני הבלאקפוט. בספרו על הצרורות הטקסיים של בני הבלאקפוט קלרק ויסלר מצטט את דבריו של בן שבט הפאיגן כמעין הקדמה לפרק על השירה. הנה כמה טענות מעניינות שהביא:

כל שיריהם של בני הבלאקפוט, מלבד השירים שנלמדו משבטים אחרים, הגיעו דרך חלום או חיזיון. נדמה שהרעיון שמישהו יכול לכתוב שיר במכוון אינו קיים. אדם יכול לשוטט ולשמוע ציפור, חרק, אבן או משהו אחר שר, לזכור את השיר ולטעון שהוא ניתן לו באופן אישי. באותו אופן אדם יכול לקבל שיר מרוח רפאים…

אדם לעולם אינו מקבל כוח [על-טבעי] ללא שיר שמגיע איתו…

חלק מהשירים […] הם בעלי כוח רב. מסוכן לשיר שירים כאלו כבדיחה.

לוחמים טובים לעולם לא יכנסו לקרב בלי שישירו קודם לכן את שיר המלחמה שלהם, ואפילו בשעת הקרב הם שרים משום שהשירים אמורים להגן עליהם מכל סכנה. נראה אפוא שלבני הפאיגן יש שיר כמעט עבור כל דבר שהם עושים. לכל הרופאים יש שירים משל עצמם […] רופא חייב להשיג את השירים ואת הכוח שלו בעצמו ואינו יכול להעביר אותם לאדם אחר. אך כאשר רופא גדול מת, מישהו אחר יכול לקבל שירים מרוח הרפאים שלו בחלום או בחיזיון.

נשים מקבלות שירים וכוח בחלומות, אולם אלו בדרך כלל נשים זקנות. נדיר לשמוע על אישה צעירה שיש לה כוחות רפואה חזקים. יש נשים שבכוחן לזמן רוחות רפאים ולדבר איתן.

את שירי העידוד והשבח שרים בדרך כלל זקנים, בעיקר נשים.

לעיתים נדירות שומעים נשים שרות לבד בכינוסים, אם כי הן מצטרפות לגברים השרים בטקסים של האחוות השונות ובטקסים של צרורות הרפואה, ולא משום שאינן מכירות את השירים, אלא משום שכך ראוי. לא ראוי שאישה תשיר לבד בציבור. אולם כאשר נשים משחקות את משחק המקלות, או כאשר הן מרפאות, הן שרות ללא גברים. הן יכולות לשיר לבד את שירי העידוד, ולעיתים אישה זקנה או כמה נשים זקנות שרות בטקס ריקוד השמש. אישה לבדה בביתה יכולה לשיר ככל שתרצה, כל עוד בעלה מרשה. אולם אין זה ראוי שאישה צעירה תשיר דרך קבע אפילו בביתה, שכן זה סימן לעזות פנים וכו'. עם זאת אישה זקנה יכולה לשיר ככל שתרצה, היא זקנה כל כך עד ששירתה אינה מושכת תשומת לב.

נשים זקנות מיומנות בהרדמת תינוקות בשירי ערש.

יש שירים הומוריסטיים, למשל שיר העכברים […] כמה משירי הזאבים די מצחיקים. כאשר נערים יורים חיצים למטרה יש להם שיר מיוחד. גם במשחק הבואש משתמשים בשיר מיוחד.

בכל השירים המילים מועטות. בטקסים רבים כולל כל שיר לכל היותר שלוש או ארבע מילים. בן הבלאקפוט לועג לשיריהם של לבנים, הוא אומר: "לבנים מדברים בשיריהם." בני הבלאקפוט נוהגים לסמן את הקצב כאשר הם שרים: הם מכים בתוף, משתמשים ברעשן, בפעמונים, מכים במקל או רוקעים ברגל.

כאשר מספר סיפורים מוכשר מגיע למקום בסיפור שבו מופיע שיר, הוא ישיר אותו. כך יהיה הסיפור מעניין יותר.

(Clark Wissler, Ceremonial Bundles of the Balckfoot Indians, pp. 263-265)

הבלאקפוט שרו אין-ספור שירים. כל פעולה שנועדה לזמן כוחות לוותה בשיר, אך השירים שימשו גם בידור באירועים תרבותיים ובמופעי ריקוד. לוחמים אשר חזרו מפשיטה מוצלחת שרו כשהתקרבו לביתם. המקבלים את פניהם שרו להם שירי עידוד ושבח. לוחמים שרו כדי לזכות בהגנה בשעת קרב, ולכל לוחם היה שיר אישי שהיה שר כמוצא אחרון. המחנה הנודד שר כאשר התקרב למחנה של ידידים. אוהבים שרו זה לזה ואדם היה שר לעצמו. אדם אבֵל היה מתרחק מהמחנה ושר בבדידותו שירי אבלות. השירים מעוטי המילים ליוו את חייהם.

משחקים

בני הבלאקפוט נהגו למתוח אורחים מחבורות ציד אחרות, לעולל להם תעלולים ולהקניט אותם. לעיתים היו עושים זאת בקבוצה. מי שהתקשה לשאת הקנטות באורך רוח ובחן, רק הביא על עצמו עוד הקנטות. המארח היה אחראי לוודא שהקנטות אינן עוברות את גבול הטעם הטוב.

ילדים, כמו בכל מקום, נהגו לשחק במגוון משחקים: הם שיחקו בבובות ובדמויות, שיחקו במשחקי דמיון וחיקוי של מבוגרים, התחרו ביניהם, החליקו על השלג ועל הקרח במזחלות, התחרו בחץ וקשת ועוד ועוד. בובות פשוטות היו עשויות מקליפת עץ, ולעיתים הוסיפו לבובה בגד עשוי פיסת עור או בד. ילדים יצרו גם דמויות של סוסים מחמר על גדות הנהרות. בובות מורכבות יותר נתפרו מעורות ומולאו קש. בנים נהגו לצוד חיות קטנות כמו ארנבות, חולדים וציפורים.

ילדה למבוגרים, גם גברים וגם נשים, היו מבחר משחקי הימורים, חלקם קבוצתיים (קבוצה נגד קבוצה) וחלקם אישיים. במשחקים אלו הימרו על פי רוב המשתתפים על רכוש בעל ערך רב כמו סוסים וגלימות.

ילדה בטיפי משחק, 1926 צילום: Edward S. Curtis

שפה ותקשורת

סימן של שמש בשפת הסימנים של המישורים 1880. איור: Garrick Mallery

ארבעת שבטי הבלאקפוט דיברו באותה שפה, אשר שייכת למשפחת השפות האלגונקניות (Algonquian), ועל אף שהיו דיאלקטים שונים הם הבינו זה את זה ללא כל קושי.

עם זאת ברחבי המישורים והיבשת היו שבטים רבים שדיברו שפות שלא היו מובנות כלל לבני הבלאקפוט. ובכל זאת הם יכלו לתקשר ביניהם בשפת הסימנים של המישורים, שהייתה שפה עשירה ומוכרת לשבטים רבים. שפת הסימנים איפשרה לנהל שיחות מורכבות ובעלות עומק ובאמצעותה תקשרו בני שבטים ותרבויות שונות. בצפון אמריקה היו כמה שפות סימנים כאשר שפת הסימנים של המישורים הייתה הנפוצה ביותר ודוברה בחלקים נרחבים של היבשת.

שבטי הבלאקפוט כיום

כיום שבטי הבלאקפוט מנהלים שלטון עצמי בארבע שמורות: סיקסיקה (Siksika 146), בלאד (Blood 148), ופיקוני (Piikani 147) השוכנות בפרובינציית אלברטה שבקנדה, ושמורת הבלאקפיט (Blackfeet Indian Reservation) השוכנת בצפון מערב מונטנה בארצות הברית. השמורות מרוחקות יחסית ממרכזים עירוניים.

בארבעת השבטים גם יחד יש כ-40,000 חברים, אך רבים מבני הבלאקפוט אינם חיים בשמורות, אלא עובדים, מתפרנסים ולומדים במקומות אחרים. בשמורות מתפרנסים בני הבלאקפוט בעיקר מחקלאות.

בשנת 1974 פתחו בשמורה במונטנה מכללה קהילתית המעניקה לבין השבט לימודים גבוהים יותר. בשנת 1986 נפתחה מכללה קהילתית בשמורה של שבט הקאינאי.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 הלך וקטן מספר דוברי הבלאקפוט, והתארגנו יוזמות של בני השבט להחיות את השפה. The Piegan Institute, למשל, מפעיל בשמורה במונטנה בתי ספר המלמדים בשפת הבלאקפוט.

יוזמות נוספות כמו ה-Iinnii Initiative (Iinnii משמעו בפלו בשפת הבלאקפוט) מנסות להשיב את הבפלו למישורים הגדולים, לשמר ולהחיות את הסביבה הטבעית ואת התרבות העתיקה.

בני בלאקפוט שומרים על חלק מן המסורות העתיקות שלהם. הם מקיימים טקסים כמו טקס ריקוד השמש, מספרים את סיפוריהם, לומדים ומשתמשים בידע הרחב שיש להם על צמחים. הם עושים מאמצים לשמר, לחקור ולקיים את תרבותם ולהעבירה לדורות הבאים.

צילום:Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

באנר עליון פלאטפוט חדש

בלאקפוט

בלאקפוט