האם הספר “סיפורים גרינלנדיים” מתאים לילדים?

שמחתי לראות סקירה של ד”ר נירה לוין על הספר “סיפורים גרינלדיים” באתר דףדף (אתר העוסק בספרות ילדים ונוער שייסדה הסופרת והעורכת נירה הראל). הסקירה הזאת היא הזדמנות בשבילי להתייחס לשאלת ההתאמה של הספר לילדים, שאלה שמעסיקה אותי ושהרבה פעמים עולה כאשר מישהו מתענין בספר. שאלה שעולה משום שהספר הזה אינו תואם את התפיסות המקובלות לגבי ספרות לילדים.

אם יש משהו שאפשר, בלי ספק, להגיד על הסיפורים שבספר הוא שהם זרים, הם אחרים. אחרים בעלילה, בסגנון, במבנה הסיפור, בעולם המתואר בהם. הסיפורים מגיעים מתרבות רחוקה ושונה מאוד משלנו, ומתקופה אחרת, ומה שהרבה פעמים עושים כדי להנגיש סיפורים שכאלה לקהל מקומי הוא שמשנים אותם, דבר שלא רציתי לעשות. לא רציתי בעיקר מפני שלטעמי אם רוצים להכיר תרבות רחוקה ושונה אין ברירה אלא להתמודד עם הזרות שלה. צריך לראות את השונות, להכיר בה, לתהות לגביה. אני גם חושב ששינוי הסיפורים אינו מכבד את המספר והתרבות ממנו הסיפור מגיע. אני שואף להביא את הסיפורים כמה שיותר נאמנים למקור, בלי לשנות דבר מן העובדות, הסגנון והמבנה. אני מאמין שבכך אני מאפשר לסיפור לשאת איתו כמה שיותר מן המטען התרבותי הגלום בו.

מתוך “סיפורים גרינלנדיים”. איור: אוריין שביט, טקסט: אמיר שרפמן

ובכל זאת, מה אני כן עושה כדי להנגיש את הסיפורים הללו לילדים בישראל? קודם כל אני בורר סיפורים שמתאימים (בעיני) לילדים: סיפורים שאין בהם אלימות בוטה, שאין פערים גדולים מידי בעלילה, שלא צריך רקע תרבותי רב מידי כדי להבין את המתרחש. ב”סיפורים גרינלנדיים” יש 4 סיפורים שנבחרו מבין 150 סיפורים. רוב הסיפורים שלא נבחרו יפים מאוד, אך בעיני לא מתאימים כפי שהם לילדי ישראל של היום. שנית, הוספתי רקע לסיפורים. גם הקדמה קצרה שמעניקה לסיפורים הקשר: קצת מידע אודות בני האינואיט, על האזור בו הם חיים ועל מקור הסיפורים. וגם מילון מונחים מאויר ובו הסברים על מושגים המופיעים בסיפורים. מילון המונחים עונה של שאלות כמו: מהו בית? מה זה קיאק או קרחון? איזה מקום יש לשירה בתרבות שלהם? מה המשמעות של שם? וגם הסברים על בעלי החיים. וכמובן הסיפורים מלווים באיורים של אוריין שביט, שמעבר ליופיים, הם בעלי ערך בהנגשת הסיפורים. הם פרי מחקר ויזואלי על התרבות, סגנון הלבוש, סגנון ומבנה הבתים, החפצים, הנופים, בעלי החיים, האומנות ועוד. שנים מהאיורים הרבים בספר הם איורים מבוארים. כלמור איורים עם הסברים בצידם: אחד על מבנה הצלצל והשני על חפצי בית.

ההסברים שבספר יכולים לענין את הילדים עצמם או לעזור למבוגר לענות על שאלות שעולות מן הסיפורים. למי שמתענין יותר יש עוד המון מידע באתר האינטרנט של ההוצאה: מידע עיוני רב על בני האינואיט בעברית (יש ברחבי המרשתת מעט מאוד מידע בעברית על בני האינואיט והמעט שכתוב אינו מהימן), עוד כמה סיפורים, קצת תמונות, וקישורים לסרטים ולמוזיקה. ככלל המידע באתר האינטרנט מיועד למבוגרים, אך יכול להיות מתווך או מסונן עבור ילדים.

בימים אלו אני עובד על מפגשים לילדים ולמבוגרים. בין היתר אני עובד על תיאטרון-סיפור לילדים. גיליתי שכדי שהתיאטרון-סיפור יזרום כראוי צריך לעבד את הסיפורים. צריך, למשל, לסגור פערים בעלילה, להוסיף עומק רגשי לדמויות. במהלך הצגה לא ניתן לעצור ולשאול שאלות, לדפדף אחורה, להביט בתמונות, לתהות, לדבר, לעיין במילון המונחים, לקרוא שוב – דברים שהמרחב המיוחד הזה הנקרא ספר מאפשרים. הסיפורים מעוררים שאלות, תהיות, הזדהות והסתייגות. הם מעוררים מחשבה ומספקים אלטרנטיבה למוכר לנו. הם מציגים תמונה מורכבת ולא חד מימדים על העולם, על השונה מאיתנו, ומאפשר לנו להתבונן באופן מורכב גם על עצמינו.

גיליתי גם ממפגשים עם ילדים ומבוגרים שהזרות בסיפורים בולטת בעיקר למבוגרים. להבנתי, ילדים, שהם חדשים בעולם הזה, רגילים שדברים זרים להם, חדשים, ואף משונים. הזרות, ככל הנראה, פחות מאיימת אליהם מאשר עלינו המבוגרים.

אז האם הספר מתאים לילדים? אני כמובן חושב שכן. מבחינת העלילה הוא מתאים לילדים בני 8 ומעלה, ובאופן כללי הוא מתאים לבני אנוש סקרנים לגבי תרבויות אחרות, צידים-לקטים, החיים באזור הקוטב הצפוני, מעשים פלאיים שקרו באמת. אנשים שסקרנים לגבי צורות חיים ואמונות ששכחנו מקיומם.

ולגבי המחלוקת עם אנשים מלומדים ומוערכים – אכן, מותר לחשוב אחרת ממני. ואולי זה שלא כולם מסכימים דווקא אומר משהו טוב על הספר הזה, משהו ברוח אמירתו של אוסקר ווילד ש”מגוון של דעות לגבי עבודת אמנות מוכיחה שהעבודה חדשה, מורכבת וחיונית.” (מתוך ההקדמה ל”תמונתו של דוריאן גריי”, תרגום חופשי).