מנהגי לידה בארקטי הקנדי

בת אינואיט מנום, אלסקה מניקה תאומים 1903-1908 Lomen Brothers / Dobbs B.B.

המנהגים והחוקים לגבי לידה אשר אני עומד לפרט תועדו על ידי קנוד ראסמוסן באיגלוליק (בארקטי הקנדי) בשנות ה-20 של המאה שעברה. מדובר על חוקים שהיו נהוגים בקרב בני אינואיט מאזור איגלוליק, אך הם דומים למנהגים שראסמוסן תיעד באותה תקופה בקרב בני הנטצליק (שבט של בני אינואיט אשר שטחיהם נמצאים ממערב לאלו של בני איגלוליק). בכל אופן, בני האינואיט התפרשו על שטח עצום מגרינלנד עד אלסקה ויתכן מאוד שבאזורים אחרים קיימו מנהגים שונים. את המנהגים המובאים כאן ראסמוסן תיעד בעיקר מפיהם של השמאן אוה ואשתו אורלו.

ראסמוסן מציין הרבה מנהגים וחוקים (טבויים) הקשורים להריון, ללידה ולחודשים הראשונים שלאחריה ולא אפרט את כולם. לשמירה על הכללים הייתה חשיבות לא רק עבור היולדת והתינוק, אלא עבור הקהילה כולה. זאת מכיוון שאי ציות לכללים יכול לגרור השלכות חמורות אשר ישפיעו על כל בני הקהילה. בעיקר אי ציות לכללים יכול להביא להעלמותן של חיות הציד ובכך לגזור על הקהילה רעב.

המנהגים שקוימו במהלך ההריון נועדו בעיקר להבטחת הריון בריא וקל וכן ללידה מהירה וקלה, אך ניתן היה באמצעות פעולות מסוימות להשפיע גם על מין התינוק.

כאשר אישה בהריונה הראשון מרגישה שהיא בהריון עליה לפרום את הצמה שלה ולקשור את שערה כך שיהיה תלוי באופן חופשי על צוארה במשך שלושה ימים. המנהג הזה נועד להבטיח לידה מהירה. מאותה סיבה על אישה בהריון לצאת במהירות מהאיגלו או האוהל כאשר קוראים לה מבחוץ. אסור לה במהלך ההריון לאכול חיות אשר נורו בלב ואסור לה לצאת החוצה ללא כפפות על ידיה. יש לגלגל על גבה של אישה הרה דבורה חיה ולאחר מכן צריך לשמור את הדבורה. לאחר הלידה הדבורה תשמש כקמע יעיל אשר יעניק לתינוק חיים ארוכים.

הלידה

כאשר אישה מרגישה שהלידה מתחילה בונים עבורה בקתת-לידה אשר נקראת ארניויק (Ernivik), בו היא תלד. בחורף זהו איגלו קטן ובקיץ אוהל קטן. משתמשים בארניויק רק ללידה עצמה. בזמן הלידה האישה שוכבת על צידה או משעינה את ראשה על קיר הבית ותומכת את מרפקיה על לבנות שלג (אני מניח שהכוונה כאן שהיא עומדת על 6 כאשר היא מגביהה מעט את פלג גופה העליון באמצעות המרפקים המוגבהים). תנוחה אחרת היא כריעה, ואז היא חופרת בור קטן בשלג אליו יחליק התינוק הנולד. בנות איגלוליק טענו שככלל הלידות שלהן קלות וחסרות כאבים. במקרה שהלידה מתארכת קושרים חבל עור סביב המותניים ומהדקים אותו כדי לכפות על התינוק לצאת במהירות.

אישה יולדת לבד! לגמרי לבד. יש איסור חמור לסייע לה. הסיבה לכך היא שהיא נחשבת טמאה מידי (בשעת הלידה) מכדי שמישהו יהיה איתה (אסביר בהמשך באיזה מובן היא נחשבת טמאה). כל מי שיעזור לה יחשב טמא בעצמו ויאלץ להקפיד על כל הטבויים שהיולדת מחויבת בהם במשך כשנה. להשלכות של עזרה לאישה בשעת לידה יש שני פנים: מי שתעזור לה תאלץ להקפיד על הטבויים שהיולדת מחויבת בהם וזה ישבש את התפקוד שלה ויהפוך אותה ללא יעילה במשך כשנה. אבל יותר מכך זה עלול להרגיז את הרוחות או לפגוע ברגשות בעלי החיים ולזה יכולות להיות השלכות חמורות לכל הקהילה. הדבר היחיד שכן ניתן לעשות כדי לסייע במהלך לידה, הוא להעזר בשמאן או שמאנית. השמאן יכול לזמן את הרוחות העוזרות שלו ובעזרתן להקל על המצב, או לבטא שיר או תפילת קסם שיקלו על הלידה. עבור השירות הזה יקבל השמאן תשלום נדיב ביותר של דברי ערך.

לאחר הלידה אין שוטפים את התינוק במים אלא רק מנגבים אותו בעור של ציפור, חרטומן (snipe). אין להכין לתינוק בגדים לפני שהוא נולד, כך שלאחר הלידה האם שמה אותו ערום בתוך האָמָאוּט שלה (כובע גדול המחובר לבגדן של הנשים, בתוכו הן נושאות תינוקות ופעוטות).  

כאשר ילד רצוי במיוחד והאם רוצה לדאוג שיחיה היא שרה לו שיר או תפילת קסם לפני שהיא אפילו מניקה אותו. השיר הזה נקרא “תפילה לרוח החיים” (prayer for the spirit of life).

אם שרים לתינוק שרק נולד בזמן שמנגבים את גופו בפעם הראשונה, אז הילד ימציא שירים רבים בעצמו כאשר יגדל.

לשם יש משמעות רבה במסורת של בני האינואיט. אפשר לומר שלתפיסתם לשם יש נשמה, וכל מי שקרוי בשם מסוים שותף בנשמה הזאת. כאשר האם מעניקה שם לתינוק, בו נאמר אוג’רק, האם תגיד “אוג’רק בוא הנה מהר, בואו הנה מהר כולכם”. “כולכם” מתייחס לכל אלו שנקראו אוג’רק על כל התכונות והכשרונות שלהם, שקשורים כאמור בנשמה של השם. בספרו על בני הנטצליק ראסמוסן אף כותב שהשם נקבע במהלך הלידה: לשם כך לעיתים היתה אימה של היולדת או אישה זקנה נמצאת איתה. האישה הזאת הייתה מבטאת שמות שונים במהלך הלידה. אם הלידה התקדמה במהירות בזמן שאמרה שם מסוים היא ידעה שזה שמו של התינוק. התפיסה היא שיש נשמה מסוימת שבוחרת להיוולד וכאשר מבטאים את השם שלה העובר מגיב אליו ורוצה לצאת.

ישנו טקס מענין שניתן לעשות ממש אחרי הלידה כדי להפוך ילד “לחסין מפני בעלי חיים ובני אדם, במיוחד לחסין מפני התקפות של שמאנים באמצעות מעשי כישוף” (Intellectual Culture of the Iglulik Eskimos, p. 172). אם רוצים להפוך את התינוק לחסין ממוות על ידי בעלי חיים ולמנוע משמאנים “לגרום לו חולי על ידי לקיחת נשמתו, אז צריך לזמן שמאן ברגע שהילד יצא מן הרחם ונגבו לו את הדם של אימו מפיו הקטן; השמאן צריך להיות נוכח לפני שהשיליה נלקחה, והמטרה שלו היא לקחת את הנשמה מתוך גופו של הילד ולהניח אותה מתחת לפתיליה של אימו. הנשמה תישאר שם כל עוד הילד חי. אדם יכול לחיות כך ללא הנשמה בתוך גופו, בעוד הנשמה נמצאת במקום אחר” (שם). מענין שעל פי תפיסתם של בני איגלוליק הנשמה לא צריכה לשכון בתוך הגוף אלא יכולה להיות במקום אחר והאדם עדין יחייה. בכך שמוציאים את הנשמה מן הגוף מקשים על אחרים לפגוע בו, כי הנשמה נמצאת במסתור. השאלה היא, למה לא עושים את הטקס הזה תמיד? ותשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בספרו של ראסמוסן על בני הנטצליק שגם אצלם הטקס הזה מוכר. שם ראסמוסן מציין שיש סכנות בטקס הזה, ורק שמאנים מובחרים יכולים לעשות אותו בלי לגרום למותו של התינוק. נוסף על כך ההורים חייבים לתת בשמאן אמון מלא. אם הם לא סומכים על השמאן לחלוטין הם לא יעשו את הטקס, כי כמו שהשמאן יכול להגן על התינוק הוא גם יכול לפגוע בו.

לאחר הלידה

נום, אלסקה 1905 צילם: F.H. Nowell

לאחר הלידה האישה מנקה את עצמה. בחורף באמצעות שלג ובקיץ במים. לאחר מכן היא חותכת את החלקים מבגדיה שהוכתמו בדם. עכשיו היא מוכנה לעבור לקינרויק (kinervik), בית השכיבה. שם היא תישאר בין חודש לחודשים ובהתאם לנסיבות לפעמים אפילו שלושה חודשים. אם למשל הלידות הקודמות שלה לא עלו יפה, הטאבו יהיה מחמיר יותר, והיא תישאר בבית השכיבה זמן רב יותר.

אישה בבית השכיבה יכולה לקבל אורחים אך אסור לה לבקר אצל אחרים. אסור לה גם לקיים יחסים אינטימיים עם בעלה במשך הזמן הזה.

“היא נחשבת כל כך לא נקיה, כל כך מסוכנת לסובבים אותה עד שחוסר הטוהר שלה מפיץ עשן או אד ממשי ובלתי נראה אשר מבריח את חיות הציד. שמאנים אשר היו על הירח ראו משם כיצד הפלטות הללו נודפות מנשים במשכב לידה או בזמן מחזור. אם בעת כזאת הן יפרו את הטאבו, כל העשן העכור או חוסר הטוהר הזה יצטבר בצורת לכלוך בשערה של אם חיות הים [הרוח אשר שולטת בחיות הציד], אשר תיגעל, ותסגור את כל חיות הציד בבית, ותשאיר את בני האנוש לגווע. על כך אישה שילדה לא מכבר חייבת להלביש את כובעה כאשר היא יוצאת, ועל לה לחפש במבטה חיות ציד.” (שם, עמ’ 173).

בבית השכיבה האישה משתמשת בכלים שמיועדים עבורה בלבד: מיכל שתיה מעץ או מגש לבשר ומרק, סיר בישול, מצקת למזיגת מים ומרק, ומזלג לבשר עשוי קרן של איל צפון או עצם.

כל פעם שהאם שותה היא מטפטפת טיפת מים לפיו של התינוק באמצעות האצבע האמצעית שלה. זה אמור להבטיח שלעולם לא יסבול מצמא. בעיקר הדבר אמור לזכרים שיהיו בעתיד ציידים: צמא נחשב באופן גורף כגרוע מכל סוגי הסבל, מחריד הרבה יותר מרעב.

לצד הפתיליה שלה לאם יש שקית עור קטנה. כל פעם שהיא עומדת לאכול היא צריכה לחתוך חתיכה קטנה, לשפשף אותה על פיו של התינוק ולשים אותה בשקית לפני שהיא מתחילה לאכול. הפעולה הזאת מגנה על התינוק מפני רעב, והופכת אותו לצייד מוכשר שיביא שפע של ציד. על פי פרשנות אחרת, הפעולה הזאת מיועדת לכך שלנשמה של השם של התינוק יהיה מה לאכול.

לאם אסור לאכול או לחתוך בשר לא מבושל. חיתוך הבשר מתבצע על ידי נערה צעירה או אישה מבוגרת. רק לאחר שהבשר בושל היא יכולה לחתוך אותו. האם צריכה להיזהר לא לשפוך שום דבר.

מותר לאם לאכול רק בשר שבעלה צד (יש יוצא מן הכלל אחד לחוק הזה, שתקף בזמן מסויים בשנה, לגבי בשר ניבתנים שניצוד בנסיבות מסויימות).

החזרה הביתה

בתום התקופה בבית השכיבה האם שוטפת את עצמה וזורקת את הבגדים הישנים (איתם הייתה מאז הלידה) ולובשת בגדים חדשים. באותו זמן גם לתינוק צריכים להיות בגדים חדשים, אך את הבגדים הישנים שלו שומרים עד שנמצאת ההזדמנות לשים אותם בקן של עורב, בקן של שחף או על אי קטן שנמצא באמצע נחל.

כאשר האם שוכבת בפעם ראשונה עם בעלה לאחר הלידה היא צריכה למרוח זרע של האב על החזה של התינוק. זה יעניק לו חיים חזקים.

לאחר שתקופת בית השכיבה הסתיימה האם צריכה לבקר בכל בית בכפר ולקחת איתה את המצקת ששימשה אותה בבית השכיבה. בכל בית שמים במצקת חתיכה קטנה של בשר נא, אשר היא צריכה לקחת הביתה ולבשל. רק לאחר שזה נעשה מותר לה לשתות מים קרים. עד אותו רגע היא שתתה רק מים פושרים. המנהג הזה מסמן את הסיום של תקופת בית השכיבה.

במשך שנה מהלידה לאם אסור לאכול בשר נא, ואסור לה לאכול בשר של חיה אשר נפגעה בלב, בבטן או שהעובר שלה נפגע.

כאשר בן מתחיל לאכול צריך בפעם הראשונה לתת לו חתיכה של שומן אילי צפון ואחר כך בשר רזה (ללא שומן). כך כאשר יהיה צייד יוכל לרוץ בלי להתעייף.

לאחר שתינוק אכל, מותחים את גופו: אוחזים את האצבע האמצעית של ידו השמאלית ואת אצבע כף הרגל הימנית האמצעית ובאותו זמן יש לנשוף על האצבעות ולנקוש בלשון. אחר כך עושים את אותו דבר בגפיים הנגדיות. זה תורם לגדילה מהירה.

כאשר לאם מניקה נגמר החלב או שאין לה מספיק חלב לוקחים פטמה של ארנבת, מעשנים אותה מעל אש הפתיליה ואחר כך תולים אותה מעל החזה של האישה מחוץ למעיל הפנימי.

הורים לילדים צריכים להקפיד על הטאבויים שלהם, אחרת ילדיהם עלולים לאבד את השכל שלהם או למות צעירים.

אלו חלק מהמנהגים והטבויים שבני איגלוליק קיימו לפני כמאה שנה בהקשר ללידה. טבויים היו חלק משגרת החיים של בני האינואיט והן לא הוגבלו רק ללידה. בני האינואיט קיימו אין ספור טאבויים הקשורים לכל תחומי החיים כמו ציד, התבגרות ומוות.

הערה לסיכום

אני מניח שכמוני, גם אתם ואתן הקוראות את הדברים הללו על חוסר הטוהר של נשים בשעת לידה או מחזור מתקוממות על המבנה הפטריארכלי הבא כאן לידי ביטוי. מבלי לנסות להסוות או לעמעם זאת אני רוצה לשתף בכמה מחשבות ולשים את הדברים הללו בתוך הקשר. תהיתי על האיסורים החמורים והתפיסה של חוסר טוהר הקשור לנשים בשעת לידה ומחזור. זה גם הפתיע אותי משום שלפחות מבחינות מסויימות החברה של בני האינואיט נראתה לי יותר שוויונית מזאת של בני המערב באותה תקופה. למשל נשים יכלו להיות שמאניות, הן נהנו מחירות מינית (לפחות באופן יחסי), ויכלו להינשא ליותר מגבר אחד (פוליגמיה לא הייתה מאוד נפוצה בקרב בני האינואיט, וכאשר התקיימה היה נפוץ יותר שגבר ינשא ליותר מאישה אחת, אך נשים שנישאו ליותר מגבר אחד לא הייתה תופעה נדירה). גם לא היו איסורים גורפים על נשים. בדרך כלל נשים לא צדו למשל, אבל זה נבע מתוך חלוקת תפקידים מגדריים ולא היה איסור עקרוני. נשים בהחלט יכלו לצוד.

במקום אחר בספר של ראסמוסן על בני איגלוליק אוה אומר שאבותיו ירשו מאבות אבותיו את “כל החוקים העתיקים של החיים אשר מבוססים על ניסיון וחוכמה של דורות. אנחנו לא יודעים איך, אנחנו לא יכולים להגיד למה, אבל אנחנו שומרים על החוקים הללו כדי שנוכל לחיות ללא הפרעה” (שם, עמ’ 56). לכן, ניסיתי לחשוב איזה הסבר מעשי יכול להיות לטאבוים החמורים הללו שקשורים בהריון ולידה.

אישה עם תינוק באָמָאוּט, אלסקה 1912 צילם: Henry G. Kaiser

מסופר לנו שהטאבוים הללו קשורים לציד. ה”אד” או ה”עשן” הבלתי נראה אשר נפלט מנשים לאחר לידה מבריח את חיות הציד, או מלכלך את שערה של אם חיות הים, ועל כן היא מחביאה את החיות. מתוך קריאה של סיפורים רבים ותיאורים של טכניקות ציד, שמתי לב כמה החיות רגישות לריח, וכמה צריך להיזהר שהן לא יריחו את הצייד, כי כאשר החיות מריחות את הצייד, הוא נחשף והחיות בורחות ממנו אפילו אם אינן רואות אותו. כך שיתכן שה”אד” הבלתי נראה הוא למעשה ריח. יתכן שיש משהו בריח הדם, ובפרט ריח הדם הרחמי, ואולי ריחות אחרים שקשורים בתהליך הלידה שחיות רגישות אליו במיוחד. יתכן שהניסיון מוכיח שקרבה של ציידים לנשים לאחר לידה מבריח את חיות הציד. זוהי השערה לא מבוססת, כיוון מחשבה, והיא כמובן לא מסבירה מדוע נשים אחרות לא יכולות להיות איתה במהלך הלידה, וגם לא שולל מבנים פטריארכלים שבאים כאן לידי ביטוי, אבל שם את הדברים בהקשר.