אחד הסיפורים המרגשים שיצא לי לקרוא מתרבות צפון אמריקאית ילידית הוא הסיפור על חמש הרפואות המקודשות מהתרבות של בני הדינה (Dine’) הידועים יותר כבני הנבהו או נבחו (Navaho, Navajo). הדינה שכנו באופן מסורתי באזורים שנמצאים כיום במדינות אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולרדו. את הפוסט הזה נקדיש לסיפור ולמי שסיפר אותו, הסקי בנלי
בפוסט הזה נספר ונשמע את השירה הגרונית האנואטית. יש כמה וכמה תרבויות ששירה גרונית היא חלק מהמסורת שלהם, אך השירה הגרונית האינואטית היא משהו מיוחד ואחר. היא מבוצעת בדרך כלל בזוג ובדרך כלל על ידי נשים. יש בה שילוב מיוחד של משחק, מוסיקה, אומנות ובידור, ובנות האינואיט הצליחו לשמר אותה, להחיות אותה מחדש ולשלב אותה בתרבות העכשיוית.
לנו כאן בישראל, שכמעט לא זוכים לחוות שלג, זה ישמע מוזר ופרדוקסלי, אבל שלג יכול לחמם. זה כמובן תלוי מה מזג האוויר. באזורים הצפונים ביותר של כדור הארץ, שהטמפרטורה בהם יכולה לרדת עשרות מעלות מתחת לאפס, לשלג יכולה להיות איכות מחממת. בעלי חיים יודעים זאת, ורבים מהן חופרות מחילות בתוך השלג כדי להתגונן מהרוח והקור שבחוץ.
בני הבלאקפוט חילקו את השנה שלהם לשתי עונות. למשך החורף כל חבורת ציד חנתה בעמק שזורם בו נחל (שבט היה מחולק לחבורות ציד, וכל חבורה התנהלה באופן עצמאי במשך רוב השנה). בדרך כלל חבורת ציד חזרה לאותו מקום כל חורף. העמק סיפק הגנה מסוימת מסופות השלג והרוחות החזקות שיכולות להשתולל על פני המישורים
השנה צוין בפעם הראשונה בקנדה ה-30 לספטמבר כיום הלאומי לאמת ופיוס. אבל כבר משנת 2013 ה-30 לספטמבר מצוין על ידי ארגונים ילידים כיום החולצה הכתומה במטרה ליצר מודעות וללמד על ההשפעה שיש לפנמיות עליהן נשלחו ילדים ילידים בקנדה. היום הלאומי לאמת ופיוס מיועד לאותה מטרה: לכבד ולזכור את הילדים שנאלצו