הענקת שם במסורת בני הבלאקפוט
ילדיו של גלימה קצרה (Short-robe) בלבוש חגיגי, 1903 צילום Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University
כמו במסורות רבות אחרות גם במסורת של בני הבלאקפוט הייתה משמעות מיוחד לשם של אדם. השם נחשב כבעל השפעה על חייו ועל גורלו, כך שהענקת שם התבצעה בתשומת לב ומתוך מחשבה. בניגוד למקובל אצלנו ניתן לאדם רק שם פרטי. כלומר לא היה שם משפחה ששייך אדם לשבט, חבורת צייד או שושלת משפחתית. עם זאת, לעיתים קרובות קראו על שם אדם שנפטר. עוד דבר ששונה מאצלנו הוא ששם (בעיקר של גבר) לא היה לכל החיים, אלא השתנה במהלך חייו.
כפי שכתבתי בפוסט על ההורות, הזכות להעניק שם היתה בידי האב. עם זאת, האב בדרך כלל לא בחר את השם בעצמו, אלא ביקש מאדם בעל שיעור קומה להעניק שם לילדו (בדרך כלל מעניק השם היה גבר, אבל גם אישה יכולה להעניק שם). ככלל, ככל שמעניק השם היה אדם בעל שיעור קומה כך גדלה הסגולה שבהענקתו.
כדי לבחור שם, מעניק השם ביקש שיתקינו עבורו סווט-לודג’1, אליו הוא נכנס בדרך כלל בחברת האב ולפעמים בחברת אנשים אחרים שהוא בחר להזמין. לאחר הטקס מעניק השם הציע למשפחה שנים או שלושה שמות לשקול. בני המשפחה בחרו את השם מבין השמות הללו.
השם הנבחר יכול להגיע מכמה מקורות. כאמור, הרבה פעמים זה היה שם של אדם שנפטר, אדם יוצא דופן בגדולתו ככל שניתן, למשל לוחם אמיץ ובעל הישגים או איש רפואה גדול. אם ידעו על אדם חי אחר שכבר נושא את השם הזה, אז לעיתים שינו מעט או הוסיפו דבר מה לשם. כך למשל כלב-קטן יכול להפוך לכלב-לבן כדי להבחין בין שני האנשים הקרואים על שם אותו אדם. בכל מקרה (כלומר גם אם השם שונה מעט) האמונה היתה שהשם נושא כוח שיביא רווחה והצלחה לתינוק שקיבל אותו. אני מניח שהמחשבה הייתה שאם מי שנשא את השם הזה היה אדם מוצלח, אז זוהי ההוכחה לכך שהשם טוב, זהו שם שהוכיח את עצמו כבעל ערך. אבל בני הבלאקפוט האמינו בהישארות הרוח (רוחותיהם או נשמותיהם של המתים ממשיכות להתקיים) כך שאולי הם גם האמינו (כמו בני האינואיט) שרוחו של הנפטר מסייעת לאדם שקרוי על שמו. בכל אופן, השם עצמו נושא כוח.
לעיתים מקור השם היה מעשה או התרחשות רבת משמעות של נותן השם או אבי הילד. כך למשל מקורם של שמות כמו שני-רובים (Two-guns) או לוקח-את-המגן (Takes-the-shield) הוא מעשה גבורה או אירוע שהתרחש בקרב. דוגמא אחרת היא אשת-בונה-לא-רגילה (Not-real-beaver-woman). זהו שמה השבטי של רוזלין לה’פיאר, היסטוריונית עכשיות שהיא גם בת שבט. וכך היא כותבת על מקור השם:
“דב-מנוקד (Spotted-bear) היה פעם בקרבת ערוץ, והוא עצר כדי להשקות את סוסו. הוא ראה בונה עם הצאצאים שלה. אבל הוא זיהה מיד שהם לא היו כמו בונים רגילים; הם היו בונים על-טבעיים. האם עמדה על רגליה האחוריות כמו בת אדם על גדת הערוץ ושרה שיר. ילדיה עשו אותו דבר, והם רקדו על החול.”
(מתוך: Invisible Reality מאת: Rosalyn R. LaPier עמ’ 23)
השם ניתן לה על ידי סבתה, אשר קראה לה כך על שם אימה. ואם סבתא נקראה כך על ידי סבה, דב מנוקד.
מקור נוסף ממנו יכול להגיע שם הוא חלום או קול שאדם שמע, ואשר נתן לו את הכוח לתת שם. שם שמגיע כך, מחלום או מקול בעצם מגיע מעולמות העל-טבעי ונחשב כשם בעל ערך רב.
אמהות בדרך כלל כינו את התינוק שלהן בשם חיבה המבוס על מאפיין, התנהגות או הבעה של העולל. אך נדיר שמישהו פרט לאם השתמש בשם הזה.
על פי רוב נשים לא שינו את שמן. גברים לעומת זאת תמיד שינו את שמם, ואפילו באופן די משעשע ומענין: כאשר נער יצא לראשונה עם משלחת של לוחמים, חבריו למשלחת העניקו לו שם חדש. לרוב היה בשם משהו שהגחיך את מקבלו. אם מקבל השם גילה חוסר שביעות רצון מהשם שהוצע לו, היו משנים אותו ל: זה-שאינו-רוצה-שיקראו-לו… (ובשלוש הנקודות השם שהוצע מלכתחילה). בשובה של המשלחת משפחתו של הנער תשאל אותו: “ובכן, אנחנו מניחים שקבלת שם חדש: אנחנו מניחים שזה שמה של איזו סבתא זקנה, וכו'”. אז הנער נאלץ למסור את שמו החדש, דבר שגרר התלוצצויות והקנטות. בהמשך לאחר שהנער יעולל איזה מעשה ראוי לשבח, הוא יקבל שם חדש ומכובד יותר. זה יהיה שמו כגבר. אך גם שם זה נתון לשינוי. לעיתים שינו אותו באופן טקסי בעת טקס ריקוד השמש. פעמים אחרות שינוי השם התבצע באופן פחות רשמי ויכול היה להיות יוזמה של בעל השם עצמו.
אדם כונה תמיד בשם האחרון שניתן לו, ולמרות זאת הוא לא לחלוטין נטש את שמותיו הקודמים. אדם יכול לספר שיש לו כמה וכמה שמות ולהגיד את כל השמות שניתנו לו במהלך חייו. כלומר אדם התייחס לשמותיו הקודמים כשמות שלו.
מבוסס בעיקר על The Social Life of the Blackfoot Indians מאת Clark Wissler
1 סווט-לודג’ הוא מבנה נמוך בצורת כיפה העשוי מענפים. את המבנה מכסים בעורות כך שבפנים חשוך, ומבצעים בתוכו טקס טיהור. מי שמשתתף בטקס נכנס לתוך המבנה ובכמה סבבים מכניסים פנימה אבנים שחוממו במדורה גדולה. על האבנים מתיזים מים אשר מתאדים ויוצרים חום רב ולחות גבוהה בתוך במבנה האטום. בתוך הסווט שרים שירים ומתפללים. זה טקס אשר מבוצע תמיד כטיהור לפני ביצוע טקסים אחרים וגם לפני אירועים משמעותיים אחרים, והיה נהוג לקיימו בכמה וכמה תרבויות צפון אמריקאיות.