זוגיות ויחסים בתרבות הבלאקפוט

חיזור

זאב משוגע\כועס (Mad-wolf) ואישתו נותנת לשמש (Gives-to-the-sun) צילום Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

בדרך כלל הבחורים היו אלו שחיזרו אחרי הנערות. כדי להיפגש בחורים היו מתחבאים מחוץ לטיפי של בחירת ליבם בלילות, ממתינים לה לצד השביל למקור המים, או השביל המוביל לאזור בו היא מקוששת עצים. לעיתים אפילו הזדחלו מתחת לכיסוי הטיפי בלילה, ישר למקום בו היא ישנה. כאשר לא הייתה התנגדות לקשר מצד משפחתה של הנערה, בני הזוג יכלו להתכרבל יחד תחת אותה שמיכה לעיני כל. גם נשים חיזרו אחרי בחיר ליבן. דרך מקובלת להתחיל עם בחור הייתה לתפור עבורו מוכסינים בחשאי.

עבור הנערות בתולים לפני החתונה היה ערך, אך בפועל רובן לא באמת הקפידו על כך. לרוב העובדה שנערה איננה בתולה לא מנעה ממנה למצוא זיווג טוב. אבל אם היא נודעה כמתירנית מידי היא עלולה הייתה להתקשות במציאת חתן מוצלח.

זה היה דבר אחר אם נערה נכנסה להריון לפני חתונתה. זה נחשב לבושה גדולה. היא לבדה נתפסה כאחראית ושום אחריות לא הוטלה על הבחור שהיה שותף לכך. אומנם יתכן שלבסוף בני הזוג יתחתנו, אך לא הייתה דרישה כזאת מהבחור, ולא הפועל עליו כל לחץ. הנישואין התרחשו רק אם הוא חפץ בכך.

לגבי הבחורים, לא רק שלא ציפו מהם לשמור על בתוליהם, אלא עודדו אותם לממש את מיניותם. בחורים נהגו להתפאר בפני חבריהם על הצלחותיהם ובפרט אם היה להם רומן עם אישה נשואה.

נישואין

הצעות נישואים הרבה פעמים נידונו בין הורי בני הזוג, כאשר או הורי החתן או הורי הכלה פנו להורי בן הזוג השני, לעיתים בלי ידיעת אחד או שני בני הזוג המיועדים. במקרים אחרים הצעות הגיעו מצד החתן לאבי הכלה. הנישאוין עצמם כללו החלפה של מתנות בין המשפחות.

לא התקיים טקס חתונה של ממש. לעיתים משפחות עשירות הפגישו את בני הזוג בתהלוכה שהייתה הפגנה של עושר, וביטוי פומבי של מיסוד הקשר, אך ככלל בני הזוג פשוט עברו לגור יחד. כל אחד מהם התחיל לשאת בתפקידים המוגדרים לו: האישה הייתה אחראית על הכנת המזון, עיבוד העורות ותפירת הבגדים והגבר על הציד והסוסים. גם כל מה שקשור בטיפי היה באחריות האישה החל מתפירת הכיסוי והכנת המוטות ועד להקמה ופירוק שלו כאשר נודדים. נוסף על כך הנשים היו אלו שהביאו מים, קוששו עצים וליקטו שורשים ותותים. אחריותם של הגברים על ציד כללה גם פשיטה של העורות וביתור החיות, והאחריות על הסוסים כללה גם את הגדלת העדר המשפחתי (בדרך כלל על ידי יציאה לפשיטות על שבטים אחרים), ואילוף הסוסים. הגברים גם יצרו לעצמם את כלי הציד והמלחמה, והיו אחראים להגנה.

צילום Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

היו כמה שבטים (שלושה או ארבעה) של בני בלאקפוט כשכל אחד מהשבטים התנהל באופן עצמאי. כל שבט היה מחולק לחבורות ציד. השבט היה מתכנס למשך חודשי הקיץ, אך רוב השנה כל חבורת ציד התנהלה באופן עצמאי. הנוהג היה שכאשר נישאים, האישה מצטרפת לחבורת הציד של בעלה, אך זה יכול היה להיות גם ההיפך. בדרך כלל גם לא התחתנו בתוך חבורת הציד. כלומר חתן וכלה היו בני חבורות ציד שונות, אך זה לא היה הכרחי כל עוד הם אינם בני משפחה (אינם בקרבה של בני דודים או קרוב יותר).

חיזור לא בהכרח הפסיק לאחר החתונה. בחשאי בני זוג לעיתים המשיכו להחזיק מאהבים. בעוד שלגבי הגבר זה היה מקובל, האישה הייתה נושאת בהשלכות חמורות אם הדבר היה מתגלה. הייתה חשיבות חברתית רבה לכך שהאישה תשמור אמונים לבעלה. למשל, אישה שלא שמרה אמונים לבעלה לא יכלה לקחת על עצמה את תפקיד אשת הרפואה בטקס ריקוד השמש. למעשה, אם במהלך טקס ריקוד השמש דבר מה השתבש, ראו בזה עדות לכך שאשת הרפואה לא שמרה אמונים לבעלה. מעבר לכך, אם התגלה שאישה לא שמרה אמונים לבעלה היא עלולה הייתה לשלם מחיר כבד. אפילו אם בעלה היה מוחל לה, היה קשה לו לשמור על כבודו בקרב הקהילה אם לא העניש את אישתו או את המאהב שלה. מיותר אולי לציין שקל יותר לנקום באישה מאשר במאהב. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היו לעיתים אפילו חותכים את קצה אפה של אישה בוגדת כאות קלון.

בעוד נשים יכלו להינשא לגבר אחד, גברים יכלו להינשא למספר נשים. אפשר לטעון שהיה צורך חברתי בכך, משום שגברים רבים מתו בצעירותם במהלך ציד ומלחמות כך שמספר הגברים הבוגרים היה נמוך משמעותית ממספר הנשים הבוגרות. הרבה פעמים גבר נישא לאחיות, נוהג שהגדיל את הסיכוי להרמוניה טובה יותר בין הנשים. כאשר גבר היה נשוי למספר נשים הייתה לו אישה אחת שהייתה האישה הראשית. היא נקראה האישה היושבת לצידי (sits-beside-me-wife) והיא התלוותה אל בעלה בסעודות ובטקסים ופיקחה על עבודתן של הנשים האחרות.

גברים ציפו שנשותיהן ישרתו אותם בכל: יגישו להם אוכל, ידליקו עבורם את המקטרת, יחלצו את נעליהם. אך אם אישה הרגישה שיחסו של בעלה אליה אינו נסבל היא יכלה לחזור לביתה ובכך הנישואין הסתיימו. באותה מידה גבר שנקעה נפשו מאשתו היה יכול להשיב אותה לבית הוריה ובכך לסיים את הנישואין. ללא קשר מי סיים את הנישואין האישה הייתה לוקחת עימה את רכושה.

מנהג מענין הקשור לנישואים הוא טאבו החותנת. על פי הטאבו הזה לחתן ולחותנת אסור לדבר זה עם זה. למעשה אסור להם אפילו להביט זה על זו, או לשהות לבד באותו חלל. יש סייגים לטאבו הזה. למשל, הם יכולים להזהיר זה את זה בשעת סכנה, או אם החתן חולה ויש צורך שהחותנת תטפל בו, אז היא תעשה זאת. לפי וויסלר ישנן גם דרכים נוספות להסיר את הטאבו הזה.

המידע שמופיע כאן מבוסס על כתבים של אנטרופולוגים, בעיקר כתבים של קלארק וויסלר (Wissler) וג'ון אוורס (Ewers), ויש משהו טכני במידע הזה שמתאר את מצב הענינים במאה ה-19, בתקופה האחרונה בה חיו הבלאקפוט כציידים-לקטים, לפני שהבפלו נכחד והם נאלצו להתיישב בשמורות. כדי לקבל רמזים על מהות היחסים והאווירה ששררה בין בני זוג יש לנו את הסיפורים. אבל יחסים בתוך המשפחה בדרך כלל אינו עומד במוקד הסיפורים, ובכל אופן גם אותם צריך לקחת בערבון מוגבל. סיפורים הרבה פעמים לא מתארים את המצב הרגיל, הנפוץ, אלא דווקא את המקרים יוצאי הדופן.

בעל ואישה על גבי סוסים, 1909 צילום Walter McClintock מקור: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

 

סיפורים מתרבויות עתיקות

סיפורים מתרבויות עתיקות