העונה הסגורה וצרורות רפואה

איש רפואה לצד צרור (תלוי על חצובה) צילום: Walter McClintock מקור תמונה: Beinecke Rare Book and Manuscript Library, Yale University

בני הבלאקפוט חילקו את השנה שלהם לשתי עונות. למשך החורף כל חבורת ציד  חנתה בעמק שזורם בו נחל (שבט היה מחולק לחבורות ציד, וכל חבורה התנהלה באופן עצמאי במשך רוב השנה). בדרך כלל חבורת ציד חזרה לאותו מקום כל חורף. העמק סיפק הגנה מסוימת מסופות השלג והרוחות החזקות שיכולות להשתולל על פני המישורים הפתוחים. מחנה כזה היה צריך להיות בקרבת יער שניתן יהיה לקושש ממנו עצים להסקה. מים הביאו מהנחלים, דרך חור שפערו בקרח שכיסה את פניהם. ובנוסף, מחנה החורף היה צריך להיות בקרבת בעלי חיים שניתן לצוד. בני הבלאקפוט צדו מגוון בעלי חיים (וליקטו שורשים, תותי יער ועוד מבחר רב של צמחים וחלקיהם) אך החיה מרכזית ביותר לקיום שלהם הייתה הבפלו, אותה צדו במשך רוב ימות השנה.

לעומת זאת במהלך הקיץ בני הבלאקפוט נדדו על פני המישורים. כל חבורת ציד עברה בין כתריסר מקומות במשך הקיץ. השיקול המרכזי שהוביל את נדודיהם היה בעלי החיים והצמחים שצדו וליקטו. חבורת ציד נדדה בדרך כלל בין אותם מקומות פחות או יותר כל שנה. במהלך הקיץ גם קיימו התכנסות של כל השבט. למשך כמה שבועות נפגשו כל חבורות הציד של השבט במקום אחד. בזמן ההתכנסות התקימו אירועים וטקסים משותפים שהשיא שלהם היה האו’קאן, טקס ריקוד השמש. 

הם קראו לחורף העונה הסגורה ולקיץ העונה הפתוחה. כשמכירים קצת את אורח החיים החורפי לעומת הקיצי של בני הבלאקפוט, אפשר לחשוב שהשמות הללו לעונות נגזרים מסגנון החיים שנהלו בכל עונה: בחורף סגורים יותר ונשארים במקום אחד, ובקיץ פתוחים יותר ומשוטטים על פני מרחבים גדולים. אבל הכינויים פתוח וסגור לא מתיחסים להתנהלות היום יומית, אלא לצרורות הרפואה שבני הבלאקפוט החזיקו: בתחילת העונה הפתוחה היו פותחים את הצרורות ומקיימים את הטקסים להם היו מיועדים, ובתחילת העונה הסגורה היו סוגרים את הצרורות למשך החורף. פתוח וסגור הם כינויים מטאפוריים לעונה בה קיימו את הטקסים, לעומת עונה בה נטו לא לקיים את הטקסים.

צרורות הרפואה היוו חלק מהמארג הדתי של בני הבלאקפוט. אמצעי בעזרתו הם ניהלו מערכת יחסים עם כוחות על-טבעיים. כשאומרים צרור בהקשר הזה, הכוונה היא לאוביקט חומרי שכולל חפצים אשר היוו בסיס לטקס דתי. הסיבה שהוא נקרא צרור הוא משום שמי שהחזיק ברשותו צרור היה צורר את החפצים שבתוכו בפיסות עור או בד.

היו צרורות קטנים וגדולים. צרורות שכללו חפצים בודדים וכאלו שכללו עשרות רבות של פריטים. כל צרור נתן ביטוי לקשר עם כוח על-טבעי אחר. הצרור הגדול ביותר היה צרור הבונה. זהו צרור שהגיע לידי בני האדם מהבונה. הוא גם נחשב לצרור העתיק ביותר, לצרור הראשון. אבל מה שחשוב בצרור אינו החפצים הכלולים בו. אם חפץ מהצרור, או הצרור כולו היה נגנב או נאבד, אפשר היה ליצר אותו מחדש. מה שחשוב בצרור הוא הכוח העל-טבעי שאפשר לגייס באמצעות טקסים שעושים איתו.

יש הרבה גרסאות לסיפור כיצד צרור הבונה ניתן לבני האדם. בכל הגרסאות אדם (אישה או גבר) מבלים חורף עם הבונה בביתו. במהלך החורף הזה הבונה לימד אותו דברים רבים. בסוף החורף הבונה עשה טקס במהלכו הוא העביר את החפצים ואת הכוח שקשור בהם לאורח שלו. טקס צרור הבונה כולל מאות שירים, תפילות וריקודים. הוא כולל עורות של בעלי חיים רבים ומגוונים מהאוויר הים והיבשה. והוא כולל גם הוראות טקס וחוקי התנהלות (טבויים) למי שמחזיק ברשותו את הצרור. הטקס הראשון שנעשה, כאשר הבונה העביר את הצרור לאדם הראשון שהחזיק בו, היה מעין ברית שנחתמה בין הבונה העל-טבעי לבן אדם שקיבל את הצרור.

כל בני הקהילה יכלו להנות באופן כזה או אחר מהכוחות שהיו טמונים בצרור הזה, אבל רק איש בונה (מישהו שהחזיק ברשותו את הצרור) יכול היה לחולל, או להפעיל את הכוח הזה. איש בונה יכול היה להעביר את הצרור עם הכוח שטמון בו לאדם אחר, וכך הצרור עבר מדור לדור. הצרור הועבר באמצעות ביצוע הטקס. אותו טקס שעשה הבונה עם האדם הראשון שקיבל ממנו את הצרור. טקס העברה כזה של צרור הבונה מאדם אחד לאחר, לא היה ברית בין הבעלים הישן לחדש, אלא חידוש שת הברית בין הבונה לבעלים החדש. עכשיו לבעלים החדש היה קשר ישיר עם הבונה.

צרור רפואה, 1926 צילום: Edward Curtis

מי שהיה בעליו של צרור הבונה קיים כמה תפקידים בקהילה. בין היתר הוא היה אחראי על ספירת הזמן. הוא היה אחראי על זריעת הטבק (פעולה שכל הקהילה השתתפה בה, ושהיתה אקט טקסי). בעת מחסור חמור במזון הוא היה מבצע טקס מיוחד כדי לקרב את עדרי הבפלו למחנה, ולהציל את בני המחנה מרעב – טקס שבאמצעותו שינו את מזג האוויר במקום בו שוטטו הבפלו  כדי לגרום להם להתקרב למחנה.

בני הבלאקפוט ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם הסביבה הטבעית. הם חיו בתוכה והרגישו חלק ממנה, ולא עליונים עליה. הם יצרו בריתות עם כוחות טבע והשתמשו בכוח העל-טבעי שניתן להם כדי להשפיע על הסביבה, כמו לשנות את מזג האוויר, ולהשפיע על בעלי החיים, וגם כדי לרפא חולים ולתת הגנה ליקרים להם. הם הפעילו את הכוחות העל-טבעיים הללו במגוון אמצעים, בין היתר באמצעות צרורות רפואה. כל אביב שבו ופתחו את הצרורות וחידשו את הברית עם הכוחות הללו, וכל חורף סגרו את הצרורות עד האביב הבא.