סיפור על היום והלילה

אורות הצפון. מקור: ויקיפדיה

בתקופה הזאת, סביב היום הקצר בשנה, כאשר הימים הולכים ומתקצרים, בתרבויות רבות מציינים חגים או טקסים שאור הוא מרכיב מרכזי בהם (כמו חנוכה וכריסמיס). הטענה היא שהחגים הללו הם דרך להתמודד עם הפחד מהעלמותו של האור, הפחד מהתקצרות הימים עוד ועוד עד שלילה ניצחי ישרור בעולם.

אבל יש מקומות בעולם, בקרבת הקטבים, שזה בדיוק מה שקורה. הימים מתקצרים ומתקצרים עד שלבסוף לילה תמידי שורר. הלילה הזה אומנם לא נצחי, כי לבסוף השמש חוזרת לזרוח, כל יום ליותר ויותר שעות עד שלבסוף באמצע הקיץ קורה הדבר ההפוך: השמש לא שוקעת כלל, ולמשך תקופה מסויימת בקיץ יש אור במשך כל שעות היממה.

למשך כמה זמן שורר הלילה התמידי הזה? זה תלוי במרחק מהקוטב. קצת מעל קו רוחב '33˚65 נמצא החוג הארקטי (ראו מפה). החוג הארקטי הוא הקו שבכל מקום שמצפון לו יש לפחות יממה אחת בשנה שהשמש אינה זורחת כלל (ולפחות יממה אחת, בקיץ, בו השמש אינה שוקעת). ככל שמתקרבים מהקו הזה לקוטב כך גדלים מספר הימים בהם השמש אינה זורחת. ממש בקוטב (מקום בו לא חיים דרך קבע בני אדם) השמש זורחת למשך חצי שנה ברציפות ואז שוקעת למשך חצי שנה (כלומר השמש זורחת ושוקעת פעם אחת כל שנה). לצורך הדגמה: בקאנאק (Qaanaaq – קו רוחב '28˚77), שבגלרינלד, אחד הישובים הצפוניים ביותר בהם חיים כיום בני אינואיט, יש כשלושה וחצי חודשים בהם השמש אינה זורחת. יותר דרומה, באיגלוליק (Igloolik – קו רוחב '23˚69) שבקנדה, יש כחודש וחצי ללא שמש בשנה. בנוק (Nuuk – קו רוחב '10˚64) בירת גרינלנד ובאיקוולויט (Iqaluit – קו רוחב '45˚63) בירת פרובינצית נונבוק בקנדה, אשר נמצאות מחוץ לחוג הארקטי, השמש אומנם זורחת כל יום, אבל באמצע החורף השמש זורחת לפחות מארבע וחצי שעות ביממה.

למרות שבקרבת הקוטב השמש לא זורחת למשך תקופה, אין זה אומר שיש חושך מוחלט במשך כל התקופה. יש אור דמדומים, יש את אור הירח והכוכבים, ולפעמים מתרחשת תופעה הנקראת הזוהר הצפוני (ראו תמונה. נקראת גם אורות הצפון ואורורה בוראליס).

לפי האמונה של בני האינואיט (או לפחות של חלק משבטי האינואיט) בתחילה, כאשר העולם רק נברא, היה חושך תמידי. יש גרסאות שונות לסיפור כיצד הגיע האור לעולם. הנה גרסה של הסיפור הזה כפי שסופרה לפני כמאה שנה על ידי איבלוארדג'וק (Ivaluardjuk), בן אינואיט מאזור איגלוליק בצפון קנדה:

במהלך התקופה הראשונה לאחר היווצרות הארץ, שררה חשכה.

בין היצורים החיים הראשונים היו העורב והשועל. יום אחד הם נפגשו והחלו לדבר:

–  "בו נשאיר את החשכה ונהייה ללא אור יום," אמר השועל. אבל העורב ענה:

– "שיבוא אור היום ויתחלף עם חשכת הלילה." העורב המשיך לצווח "קאוורנג, קאוורנג!"* ומקריאתו של העורב, האור הגיע, ויום החל להתחלף עם הלילה.

אומרים שבימים בהם הארץ הייתה חשוכה, היצורים היחידים שהיו לבני אדם לצוד היו השכווי הלבן והארנבת, ואלו היו ניצודים על ידי הרטבת האצבע המורה והחזקתה מונפת באוויר; האצבע הייתה הופכת לזוהרת ואפשר היה לראות את החיות הניצודות.

* קאוורנג – כך בני האינואיט מבטאים את קריאת העורב. זה דומה באופן גס ל"קארנג", מילה שמשמעותה שחר או אור. כך שהעורב נולד בעודו קורא לאור.

Rasmussen, Knud, Intellectual Culture of the Iglulik Eskimos. p. 253

החוג הארקטי מסומן בקו כחול מקווקו

בגרסאות אחרות של הסיפור הזה, חיות אחרות מדברות בניהן (למשל השועל והארנבת), כאשר השועל מבקש לילה תמידי והארנבת את האור. אני אוהב את הגרסה עם העורב מכיוון שתרבויות נוספות בצפון אמריקה מייחסות לעורב את הבאת האור לעולם. על פי תרבויות מסויימות העורב הוא אפילו היוצר של העולם. והעורב הוא באמת חיה מיוחדת מאוד, ומכל החיות שבטבע, יש כמה איכויות שרק העורב ניחן בהן, אבל על כך בפוסט אחר.

בסיפור הזה, כמו בהרבה סיפורים, אפשר להיווכח בכוח הקסם שיש למילים. כוחן של מילים היה רב במיוחד בתקופה העתיקה בה העולם נוצר ודמותו החלה להתעצב. זוהי תקופה בה נוצרו מילות קסם, שישמשו את בני האינואיט עוד דורות רבים מספור.

סיפורים מתרבויות עתיקות

סיפורים מתרבויות עתיקות