חמש הרפואות המקודשות
דגל של אומת הדינה’ (נבחו)
אחד הסיפורים המרגשים שיצא לי לקרוא מתרבות צפון אמריקאית ילידית הוא הסיפור על חמש הרפואות המקודשות מהתרבות של בני הדינה (Dine’) הידועים יותר כבני הנבהו או נבחו (Navaho, Navajo). הדינה’ שכנו באופן מסורתי באזורים שנמצאים כיום במדינות אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולרדו. את הפוסט הזה נקדיש לסיפור ולמי שסיפר אותו, הסקי בנלי (Hoskie Benally). בפוסט הבא נספר קצת על בני הדינה’.
אז דבר ראשון הנה הסיפור בתרגום חופשי:
בזמן מן הזמנים התגלעו מחלוקות בין אמא אדמה ואבא שמיים. ואמא אדמה אמרה “כל מה שכאן על האדמה וכל דבר חי והולך על האדמה שייך לי ונמצא תחת השליטה שלי” ואבא שמיים אמר “אם כך זה הולך להיות, אז כל מה שבאוויר ולמעלה הוא תחת השליטה שלי”. אז היו ביניהם מחלוקות והם החליטו שהם לא יתקשרו למשך ארבע שנים.
ובמשך הזמן הזה האוויר התחיל להשתנות. הוא נהייה דק, לא היה גשם. הרבה מן הבריאה התחיל להעלם, הצמחיה, חלק מן ההולכים על שניים, ההולכים על ארבע, והזוחלים ולבסוף לא נשארו הרבה מהם והאחרים התחילו גם להעלם.
וכך, אומרים, ארבעה צמחים, ארבעה צמחים וציפור נשארו. והם עמדו בכל היובש הזה, המחסור בלחות, האוויר הדק. וכך הם הלכו אל אמא אדמה לדבר איתה, הם אמרו “את יודעת, בגלל המחלוקות עם אבא שמיים אנחנו אלו שסובלים.” אז אמא אדמה אמרה “אנחנו צריכים לשלוח מסר לאבא שמיים שאנחנו צריכים לבצע שינויים, אנחנו צריכים להחזיר את הדברים לקדמותם, ולתקן את האנוכיות שלנו.”
וכך הם החליטו שזה מה שהם יעשו. והם שלחו את הציפור למעלה לאבא שמיים. היא עפה גבוה למעלה, והמשיכה לעוף עד שנעלמה מן העין. ואז בערך ארבעה ימים אחר כך, אומרים שמכיוון דרום, הם ראו ענן גשם והם שמעו רעם. והרעם השני היה קרוב יותר, רעם שלישי נשמע כמעט מעליהם, ואז הרעם הרביעי נשמע בדיוק מעליהם. וכאשר הם שמעו את הרעם וראו את הברק, מתוך הברק יצאה הציפור, עפה מטה אל אמא אדמה והביאה גשם, הביאה לחות, הביאה את השינוי באוויר, באווירה. והכל החל להיות לח שוב, הכל התחיל לנשום שוב בקלות, וכל הבריאה שאבדה ונעלמה החלה לשוב.
וכך אומרים שאלו ששרדו היו צמח הארז, צמח הטבק, צמח היוקה וצמח המרווה. והציפור, אומרים, היתה העיט. ואומרים, מאותו היום והלאה, היוצר ואמא אדמה ואבא שמיים אמרו לשורדים הללו שבגלל היכולת שלכם לשרוד, בגלל האומץ שלכם, בגלל הסיבולת שלכם, והיכולת להתאושש אתם תהיו בכל הטקסים של כל השבטים האינדיאנים על פני כל הארצות האינדיאניות. ואומרים שמשום כך היום אנחנו משתמשים בטבק, ארז, יוקה, מרווה ואנחנו משתמשים בנוצות עיט.
***
את הסיפור הזה קראתי באתר של רשות השידור האמריקאית (קישור למטה) ושם מסופר גם על הסקי בנלי, שסיפור את הסיפור הזה. הסקי הוא מנהיג רוחני מבני הדינה’. הוא בילה הרבה בילדותו עם סבו וסבתו וחי באופן מסורתי כפי שאבותיו חיו במשך אלפי שנים. אביו היה איש רפואה שעבד במכרה אורניום ומת כאשר הסקי היה בן שלוש.
כשהוא היה בן 22 הוא איבד את ראיתו ממחלה תורשתית. הדיכאון ממצבו הביא אותו לאלכוהליזם. הסקי מספר: “בזמן שלקיתי בדיכאון ובאלכוהליזם, אמר לי איש רפואה ‘יש לך יעוד כאן על אמא אדמה, ודרך העיוורון שלך אתה יכול או למצוא את היעוד שלך בחיים ולקבל את המגבלה שלך, או שאתה יכול להמשיך להאבק בזה ולתת לאלכוהול להרוס אותך’. זה נשמע לי הגיוני. אני מאמין שזאת הדרך בה נבחרתי ללכת, אז אני לא מתעסק יותר במגבלת הראיה שלי, אלה מביט בה יותר כברכה באמצעותה אני מוצא את התכלית בחיים.”
שנה לאחר מכן הציעו להסקי עבודה במרכז טיפולי לנוער, ובהמשך הוא ניהל מרכז גמילה לבני נוער ילידים. הסקי הוביל טרנספורמציה של תוכנית הגמילה, מתוכנית מערבית המבוססת על העקרונות של אלכוהליסטים אנונימיים, לתוכנית בין-תרבותית שבליבה פילוסופיה ולימוד מהמסורות הילידיות של צפון אמריקה.
בהקשר הזה, בהמשך הסיפור אומר הסקי:
והרבה מהצעירים שלנו, כאשר אנחנו, אתם יודעים, הם באים, אנחנו שורפים ארז בשבילם, הם רוצים לדעת למה. למה אנחנו משתמשים בטבק? אז כאשר אנחנו מלמדים אותם את זה, אנחנו מלמדים אותם את הסיפור הזה. אז בפעם הבאה שהם משתמשים בארז, אתם יודעים, אתם נושמים את זה פנימה, אתם נושמים את זה פנימה, נושמים פנימה את הריח הזה של הארז, מה שאתה אומר וחושב לעצמך הוא שאני הולך להיות שורד, אני אתאושש, יהיה לי אומץ, תהייה לי סיבולת. אותו דבר כאשר אנחנו מעשנים טבק, אותו דבר, כאשר אנחנו לוקחים מקטרת או שאנחנו לוקחים קליפה של תירס ומסדרים טבק ככה ומעשנים את זה, זה מה שאנחנו חושבים לעצמינו. וכאשר אנחנו משתמשים בנוצות העיט הללו, אותו דבר. אנחנו מברכים את עצמנו ולוקחים את החיות ממנו ואנחנו לוקחים את הרוח משם ואנחנו חושבים על הדברים הללו.
מקור: http://www.pbs.org/circleofstories/storytellers/hoskie_benally.html