הורות בקרב בני הבלאקפוט

ילדה בטיפי משחק, 1926 צילום: Edward Curtis

בנות הבלאקפוט בדרך כלל ילדו בטיפי בחברת אישה מבוגרת ומנוסה במיילדות, ולעיתים בסיוען של נשים נוספות. חתיכה מחבל הטבור נשמרה, יובשה ושומרה בתיק עור מעוטר בחרוזים כקמע לבריאות הילד. התיק של הבנים היה בצורת נחש וזה של הבנות בצורת לטאה. בני הבלאקפוט האמינו שנחשים ולטאות מאריכים ימים ולעולם אינם חולים. את התינוק הנולד שטפו ועטפו בעור רך, אזוב או גזם רך שימש כחיתול.

הזכות להעניק לילד שם (בין אם בן או בת) היתה של האב, אם כי נדיר שהוא העניק את השם בעצמו, אלא אם היה אדם חשוב מאוד. בדרך כלל האב ביקש מאדם מכובד לעשות זאת, ובתמורה לכך נתן לו מתנות. לעיתים נקראה אישה מכובדת להעניק את השם, אך זה היה פחות מקובל. השם נחשב לבעל השפעה על חייו של הילד, כך שהוא נבחר בקפידה ובתשומת לב. נותן השם ביקש שיכינו עבורו סווט-לונג’, אליו הוא בדרך כלל נכנס עם האב ולעיתים עם גברים נוספים שהזמין להשתתף (הסווט-לונג’ הינו טקס טיהור באמצעות אדי מים חמים אשר בני הבלאקפוט ובני שבטים אחרים קיימו פעמים רבות לפני טקסים או כהכנה לאירוע משמעותי).

ילדים זכו לתשומת לב רבה, ולמידה של חינוך. זה נחשב לא ראוי למבוגר להכות ילד. כעונש לעיתים התיזו מים קרים או כפו עליהם לטבול. מגיל צעיר לימדו את הילדים לכבד את הטאבויים הקשורים בצרורות הרפואה שהיו בבעלות המשפחה (צרור bundle הוא חפץ בעל משמעות דתית המשמש לקיום של טקס).

מכל הילדים ציפו ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם. הם חונכו לכבד את דבריהם ומעשיהם של המבוגרים ולא לענות חזרה. לימדו אותם לשאת התלוצצות על חשבונם בחן, וללא חימה. עליהם לספוג עקיצות בשקט ובלי מענה. לעומת זאת, אם אחד השווים להם מכה אותם הם חונכו להחזיר לו כמיטב יכולתם.

כשהתבקשו על ידי מבוגר לעשות דבר מה, היה עליהם להישמע מיד ובשקט. האידיאל היה שילד יתחיל לבצע את המוטל עליו לפני שהתבקש, ואם התבקש אז שיתחיל לבצע את המשימה לפני שהמבקש סיים את המשפט. פטפטנות בנוכחות מבוגרים נחשבה כמעט כפשע. על ילדים לשבת בשקט בזמן שמבוגרים מדברים. אם יורדים עליו, ילד רשאי לחייך אבל לא לדבר. בני הבלאקפוט אהבו להתלוצץ זה על חשבון זה, וכמבוגר יהיה עליו לשלוט בעצמו.

הבנות קוששו עצים, הביאו מים, ועזרו בטיפול בילדים אחרים ובמטלות הבית. הן צפו במבוגרות וחיקו אותם במשחקן וככל שבגרו סייעו במשימות יותר מורכבות וקשות. לפני שינשאו הן אמורות להיות מיומנות בעיבוד עורות, תפירת בגדים ובישול. לימדו אותן גם את אומנות הקישוט על ידי צביעת צורות גאמטריות ועיטור בקוצי דורבן צבועים ובחרוזים. הן חונכו להיות אדיבות ומוכנות תמיד לעזור. במהלך טקס ריקוד השמש סיפרו להן שנשות הרפואה השומרות אמונים לבעליהם זוכות לכבוד רב.

כל הילדים היו מורגלים לסוסים מינקות. מלידתם הם רכבו על גב אימם בעת הנדודים. כאשר יכלו לשבת, הושיבו אותם על טרווי הנגרר אחרי הסוס או על הסוס עצמו מאחורי אימותיהם. בדרך כלל ילדים למדו לרכב בעצמם עד גיל חמש ועד גיל שש-שבע כבר היו רוכבים מיומנים.

לבנים העניקו חופש רב יותר מלבנות. לימדו אותם להכין קשתות קטנות ולהתאמן בהם, ועודדו אותם להשתתף במשחקים מחווספסים ואקטיביים ובספורט. סיפרו להם שוב ושוב עת מעלליהם יוצאי הדופן של לוחמי השבט בעבר ובהווה. במהלך טקס ריקוד השמש הבצביעו על הלוחמים הגדולים וסיפרו להם על הכבוד שזוכים לו לוחמים אמיצים ומוצלחים השולטים באומנות הלחימה.

הבנים טיפלו בסוסים ורעו אותם במשך היום. בגיל עשר בערך הופקד בידיהם הטיפול בעדר המשפחתי. ילדים נמרצים החלו לאלף סוסים לרכיבה כבר בגיל 12 או 13. בנים יתומים יכלו למצוא בית במשפחות עשירות, בכך שעזרו בטיפול בעדר הסוסים הגדול וסיעו בציד. בנים החלו לצוד עגלי בפלו בשנות העשרה המוקדמות, ותוך זמן קצר החלו לצוד בפלו בוגרים. בגיל ההתבגרות בנים החלו להצטרף לפשיטות על מחנות אויב (בעיקר לשם גניבת סוסים). כדי לקבל אישור להצטרף ללוחמים היה עליהם להיות מיומנים בצייד. מצד אחד ציפו מהנערים לצאת למלחמה, מצד שני בני משפחתם לא רק ניסו לשכנע אותם לא לצאת, אלא פעמים רבות אסרו עליהם. לבסוף הנערים היו יוצאים, בין אם קבלו אישור ובין אם יצאו בחשאי. באופן הזה גם הערך של שמירה על הילדים על ידי ההורים והם הערך של הילדים לשאוף להפוך ללוחמים ולהפגין אומץ לב נשמרו.

כדי להתחתן, בנים היו צריכים להיות בעלי רכוש. רק בנים למשפחות עשירות יכלו להרשות לעצמם להתחתן עם אישה מבוקשת לפני שצברו די סוסים ורכוש בעצמם.

רוב המידע כאן למעלה מבוסס על ספרו של קלארק וויסלר (Clark Wissler) The Social Life of the Blackfoot Indians אשר יצא לאור בשנת 1911. ניתן לראות שוויסלר התרכז בעיקר בגבולות שבין הורים לילדיהם. עוד ניתן לראות שהמידע הוא די כללי. וויסלר היה אנטרופולוג מוכשר ויסודי. הוא חקר את בני הבלאקפוט במשך שנים רבות כמו גם שבטים נוספים מהמישורים הצפוניים הגדולים. ובכל זאת, אני מניח שהאופן בו המידע מוצג מושפע במידה מסוימת מתפיסת החינוך שרווחה באמריקה בימים בהם הוא חי. אין כאן התייחסות למשחק (במקומות אחרים וויסלר מביא מידע על משחקים, אבל בעיקר על משחק של ילדים בינם לבין עצמם, ואני מקוה לכתוב על זה פוסט נפרד), לסיפור סיפורים, ליחסים של ילדים עם המשפחה המורחבת (סבא, סבתא, דודים), לאינטימיות בין הורים לילדים, למקומם של ילדים במרקם הרחב יותר של השבט. מה שאני מנסה להגיד הוא, שאני מניח שהתמונה המתקבלת מהאמור כאן למעלה על הורות הוא חלקי, ומציג רק פאן מסויים ביחסים בין הורים (ומבוגרים בכלל) לילדים.