זכרונות מהרחם

איור: אוריין שביט

האנטרופולוג ברנרד סלאדין ד’אנגלור כותב על כמה אנשים שפגש אשר סיפרו לו על זכרונות שלהם מרחם אימם. מדובר באנשים שחיו במקומות שונים ברחבי הארקטי ושלא הכירו זה את זה.

הסיפורים הללו מבטאים תפיסה לגבי הנשמה והשם אשר הייתה נפוצה בקרב בני האינואיט. לפי התפיסה הזאת מעבר לכך שלכל אדם יש נשמה, יש לו גם נשמת שם. כלומר נשמה ששותפים לה כל מי שנשאו ונושאים את השם הזה. כמו שתוכלו לקרוא באחד הסיפורים, לאדם יכולים להיות יותר משם אחד, כך שיכולה להיות לו יותר מנשמת שם אחת.

אז הנה הסיפור הראשון אשר סופר על ידי פיטר פיסטולק (Peter Pitseolak) מקייפ דורסט (קנדה):

יהיה קשה לאמין למה שאני עומד לכתוב: אני יכול לזכור את שמלפני שנולדתי. זה נראה כמו חלום. אני זוכר שהייתי צריך לצאת דרך אפיק מאוד צר. המעבר היה כל כך צר שחשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי. לא הבנתי שהמעבר היינו אמי – חשבתי שזה בקע בקרח. בקע הקרח הזה בטח היו העצמות של אימי. אני זוכר שלקח זמן רב לצאת. כאשר ניסיתי להסתובב – זה היה קשה מידי. אבל לבסוף הייתי בחוץ; נולדתי.

אני חושב שפקחתי את עיני בתוך אימי אבל אחרי שנולדתי פתחתי את עיני שוב וכל שיכולתי לראות היו צוקים קטנים משני צידי. לעיתים קרובות אני נזכר בזה: ראיתי משהו כחול ואת שני הצוקים הללו אשר נראו זהים לחלוטין. … אשר ככל הנראה היו ירחיה של אימי.

מתוך: People From Our Side, Peter Ptiseolak and Dorothy Harley Eber, p. 49

כפי שאפשר להבין מהסיפור לעובר יש תפיסה של העולם שאליו הוא עומד להיוולד. העובר חושב שתעלת הלידה ועצמות האגן של אימו הינם בקע בקרח. העובדה שיש לו תפיסה של העולם החיצון מתיישבת עם התפיסה שהנשמה של התינוק היא גלגול של נשמה שכבר חייתה.

את זה ניתן לראות גם בסיפור הבא. הוא סופר על ידי בת אינואיט בשם איקליג’וק (Iqallijuq) מאיגלוליק (קנדה). היא זוכרת שהיא הייתה הנשמה של סבא שלה (אביה של אימה), וזוכרת כיצד הגיעה לרחם אימה, כך שבמידה מסויימת היא גלגול שלו. שמו של סבה היה סביאורטליק (Savviurtalik), ומלבד את שמו היא זוכרת שנתנו לה לפחות 4 שמות נוספים. הסיבה לתת לילד יותר משם אחד קשורה לכוח שיש בשם.

כפי שתוכלו לקרוא בסיפור, הנשמה של הסב אשר מחליטה להתגלגל להיות בת של ביתו, מכנה את ביתו בכינוי “אחותי האהובה”. הסיבה שהוא מכנה אותה כך היא שביתו קרויה על שם אחותו, וכך נהג לכנות את אחותו. יש עוד הרבה דברים מענינים שאפשר להגיד על הסיפור הזה. אציין כמה מהם, אבל קודם כל הסיפור:

ידעתי שאני עומדת להפוך לעובר עוד בעודי בקבר. היה קר מאוד שם.

לבנות השלג [היוצרות את הקבר] נבנו באופן מוצק, אז דחפתי את הלבנה שבקצה ופתחתי פתח. החלקתי החוצה והתחלתי לחפש אחר בתי, “אחותי האהובה” [Nuvvjaq].

קיוותי לעצמי שהיא תרצה להטיל מים ותצא החוצה. וראיתי אותה עוזבת את האיגלו שלה, יורדת למטה, כדי להטיל מים באיגלו הקטן שנבנה לשם כך.

מכיוון שהייתי מאוד צמא, ירדתי אליה.

הייתי גבר שלובש קיקפאוג’אק qiqpaujaq [פרקה של גבר], סילפאק silapaak [מכנסים חיצוניים של גבר], ומיקקוליק miqquliik [מגפיים של גבר עם פרווה מבחוץ]. החזות שלי הייתה יפה. בעודי יורד מטה אליה, הייתי באמת תחת הרושם שאני בחיים.

הייתי רעב וצמא. התקרבתי אליה ובקשתי ממנה משהו לשתות, אבל היא לא שמעה אותי. היא אפילו לא הבחינה שאני שם, משום שהייתי אדם מת.

ידעתי שהיא ובעלה לא יכולים להביא ילדים ורחמתי עליהם.

היא נכנסה לקויג’טורביק quijaturvik [איגלו קטן אליו הולכים כדי להטיל מים] והתחילה להטיל מים בכריעה. התקרבתי אל הצד האחורי של הפרקה שלה ואמרתי לעצמי שאם אגע בקצה האונגיקסוק unngiqsoq [חוגרת הגידים שמחזיקה את המכנסיים שלה] אוכל כנראה להיכנס אליה.

נגעתי בחגורה הפתוחה של “אחותי האהובה” ולפתע מצאתי את עצמי לפני איגלו. נכנסתי בלא לדעת כיצד.

הייתי בתוך האיגלו [רחם] שלה. בעוד שלפני כן הייתי לבוש בגדים חמים, עכשיו הייתי ערום לחלוטין, בלא שום זיכרון של פשיטת הבגדים.

אז היא [נוביג’ק] נכנסה לבית, ואחרי כמה לילות היא הבחינה שהיא בהריון בזמן שהרגישה את הבטן שלה. שוכבת לצד בעלה, היא אמרה, “אויק! Uik [בעל] אני בהריון שוב, ושוב הוא [הילד] לא יחיה!” והיא התחילה לבכות. היא בכתה משום שאמות. חמשת האחים הבוגרים שלי נולדו מתים, אני הייתי עתיד להיוולד מת כמוהם. היא בכתה כי היא רצתה שיהיה לה ילד בכל מחיר. ידעתי שאם היא לא תפסיק לבכות אוולד מת, ואם היא תפסיק אוולד חי. הייתי מלא חמלה כלפי “אחותי האהובה” והחלטתי לעשות ככל יכולתי כדי לחיות. אז, היא הפסיקה לבכות.

אבי [יטוליאק Ittuliaq אביה הביולוגי של המספרת] אמר לה אז, “ננסה בכל כוחינו לשמור אותו בחיים.”

הייתי מודע לכך שאישה זקנה מאוד, ארנרטאק Arnartaaq, באה לבקר באיגלו של נוביג’אק, ושמעתי אותה אומרת, “אני רוצה לתת לילד את שמי. תני לו את שמי והוא יחיה, שכן בכך אקשור את חייו לשלי.” אז הבנתי שהחיוניות שלה תחזק את שלי.

אכן נהיתי לעובר. הייתי בתוך הרחם שלה. שמתי לב שהיא יוצאת כל בוקר ברגע שהיא התעוררה. ידעתי מתי היא ישנה ומתי היא ערה, מתי היא יצאה החוצה ומתי הייתה בבית.

יצרתי צורה של איגלו ושגיתי לחשוב שהרחם שלה הוא איגלו. חשבתי שאני מצופף בתוך איגלו קטן מאוד.

…

הייתי עכשיו בחלל צפוף. האיגלו שלי נהייה מאוד קטן ופצפון. הרחם של אמי טפטף נוזלים. בעודי מביט בדלת, התחלתי לחשוב שארצה לצאת. לא יכולתי להישאר במקום יותר. לפני כן הייתי על הדרגש, אבל עכשיו לא היה יותר שום דרגש, והאיגלו הקטן לא היה יותר גדול ממני. טיפות נפלו מהכיפה, אשר לא הייתה מצופה בעורות. רציתי לצאת משום שהכניסה כבר לא הייתה נקיה.

אולם, היה לי קושי לצאת דרך הכניסה. מצד שמאל היו כלים לגבר. מתחתי את ידי ואחזתי בהם, אך הייתה לי נבואת לב שאבי [יטוליאק Ituliaq] ימות בטביעה בזמן ציד על הקרח. סביאורטליק Savviurtalik שאני נושאת את שמו גם הביע משאלה לפני שמת לחיות שוב כאישה משום שנלאה מהקור, היגע, והסיכונים בצייד. במחשבה שיהיה לי קר ואמות כמו אבי אם אשתמש בכלים הללו, הנחתי אותם חזרה ובמקום לקחתי כלים לאישה: פתילית שמן ואולו [סכין נשים במושחז בצורת חצי סהר].

אז עצמתי את עיני ובמאמץ רב יצאתי מן האיגלו. אולם, בדרכי החוצה, הפין שלי נסוג, הפירנאום שלי התפצל לכדי פות, והפכתי מזכר לנקבה, נהייתי סיפיניק sipiniq [טרנסקסואל].

מתוך: Inuit Stories of Being and Rebirth, Bernard Saladin d’Anglure, p. 12-21

הסיפור הזה מענין במיוחד משום שהוא מתאר זיכרונות מלפני הרחם, מהרחם, הלידה, והסיפור ממשיך (מקוה להביא את ההמשך בפוסט הבא) לתאר את ההתרחשויות אחר כך. מענין לראות את ההשפעה שיש למחשבות ולרצונות של הנשמה ושל העובר על האם. כאשר נשמת הסב יוצאת מהקבר ומקוה שבתו תצא החוצה היא באמת יוצאת החוצה. כאשר האם בוכה והעובר מבין שאם לא תפסיק לבכות הוא ימות, ומחליט לעשות ככל יכולתו כדי לחיות, היא מפסיקה לבכות. גם היכולת של העובר לשמוע ולהבין את המתרחש מחוץ לגוף של אימו היא מענינת.

עוד דבר מענין הוא היכולת של העובר להחליט על המין שלו (מענינות גם הסיבות לכך שהעובר בוחר לשנות את מינו). אגב, אביה הביולוגי של איקליג’וק באמת מת בטביעה בשעת ציד זמן לא רב אחרי שהיא נולדת. לבני האינואיט היה מושג שהתייחס לשינוי המין הזה: סיפיניק, שסלדין ד’אנג’לור מתרגם כטרנסקסואל. לעובדה שאיקליג’וק הייתה סיפיניק היו השלכות. עד הוסת הראשונה שלה היא הולבשה בבגדים של בן, והתיחסו אליה כאל בן. למעשה איקליג’וק מספרת שהיא בעצמה חשבה שהיא בן.

אני מוצא שלתפיסה של בני האינואיט לגבי הנשמה והשם יש (או לפחות היו) משמעויות תרבותיות רבות. היא משפיעה על יחסים בין דוריים, על ההורות ויחסים עם בני המשפחה והקהילה. לדוגמה, בסיפור השני אנחנו מגלים שהסבא של העובר קורא לבת שלו אחות אהובה. זה היה (ואולי עודנו) נוהג נפוץ, להתייחס לילד שקרוי על שם מישהו קרוב, כפי שהיו מתייחסים לאדם על שמו הוא קרוי. כלומר, אם יש לי אחיין, או בן שקורי על שם אבי, נהוג לפנות אליו בכינוי אבא, או אבא קטן. בתרבות שלנו יש הררכיה מאוד ברורה בין מבוגרים לילדים. אך כאשר מתיחסים לילד כאב, כאחות, כאדם שהיה גדול מאיתנו, נוצרת שבירה של ההרכיה הזאת.

בסיפור השני, המספרת מציינת אישה זקנה בשם ארנרטאק אשר מציעה לאם לתת את השם שלה לתינוק (או במקרה שלנו, לתינוקת) שיוולד. ארנרטאק אינה בת משפחה, והיא בעצם מציעה ליצור קשר של מחויבות הדדית עם התינוקת. קשר שימשך כל חייה. מכיוון שארנרטאק הגיעה לגיל מופלג, לשם שלה יש חיוניות, כח חיות. בכך שיתנו לתינוקת את השם שלה, יוענק לתינוקת גם כוח חיות. אך מעבר לכך יווצר קשר בין האישה הזקנה לתינוקת. ארנרטאק, הבוגרת, תעזור בגידול ובטיפול בילדה, והילדה, לכשתגדל, תדאג ותטפל באישה הזקנה. השם הוא אמצעי לייצר קשרים, להעניק כוח, ולהשפיע על המציאות.