האישה שחצתה את אמריקה על מזחלת

קצת רקע

אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק

ב-11 למרץ 1923 יצא קנוד ראסמוסן מהצד המערבי של מפרץ הדסון למסע מזחלות הכלבים הגדול שלו במטרה לחצות את הארקטי האמריקאי, ממזרח קנדה עד מערב אלסקה, ולפגוש את כל שבטי האינואיט שבדרך. כדי להצליח במשימה הוא צירף אליו שני בני אינואיט מגרינלנד, גבר ואישה. קָבִיגַארְסוּאָק המכונה גם מִיטֵק (ברווז האדרית), ובת דודתו של מִיטֵק אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק (האישה הקטנה). מסע מזחלות הכלבים הזה היה החלק השני של מסע אשר התחיל כשנה וחצי קודם לכן: מסעה של משלחת הת’ולי ה-5. משלחת הת’ולי ה-5 הייתה משלחת חקר דנית בראשות ראסמוסן. חברי המשלחת התמקמו על אי קטן בצפון מזרח קנדה. הם בנו מחנה על האי והוא שימש להם בסיס אם. משם הם התפצלו ויצאו למסעות חקר שונים ולשם חזרו.

אך כיצד ניתן להתקיים ולשוטט על פני המרחבים העצומים, בתנאי האקלים הקשים? לשם כך הם אימצו את השיטות של האנשים אשר חיו באזורים הללו והתקיימו ממנו באופן מוחלט לאורך דורות. הם צרפו אל המשלחת, מלבד חוקרים ועוזרי מחקר, גם כמה בני אינואיט מגרינלנד (גם אחד מעוזרי המחקר, ג’יקוב אולסון, היה בן אינואיט מגרינלנד).

תפקידם העיקרי של חברי הצוות הגרינלנדיים היה לקיים את המשלחת מבחינה פיזית. הגברים צדו, נהגו מזחלות, טפלו בכלבים וכיוצא בזה בעוד הנשים עיבדו עורות, תפרו בגדים, תחזקו את שטחי המגורים, בישלו וכיצוא באלו. הם היו מבני שבט האינוגהויט שחיים בצפון מערב גרינלנד, אשר הינו האזור הכי צפוני בעולם בו התקיימו (ומתקיימים עדין) בני אדם דרך קבע. אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק הייתה אחת מהם. אומנם האזורים אליהם יצאה המשלחת, בצפון קנדה, היו לחלוטין לא מוכרים לאותם בני אינוגהויט, אך חיי הצייד, הנדודים, תנאי האקלים והסביבה הטבעית היו לא רק מוכרים להם, אלא חלק מאורח החיים השגרתי שלהם. המשלחת התבססה על הידע והיכולות של בני גרינלנד שהתקיימו במשך אין ספור דורות באזורים צפוניים שכאלו כדי להתקיים, להתנייד ולבצע את משימותיהם.

לקנוד ראסמוסן הייתה היכרות קודמת עם בני שבט האינוגהויט. גם ממסעות קודמים שלו באזורים בהם חיו, וגם מתחנת המסחר שהקים כעשור קודם לכן בת’ולי (שבצפון מערב-גרינלנד). תחנת המסחר, שסחרה עם בני המקום במוצרים מאירופה תמורת עורות ופרוות, שימשה גם בסיס למסעותיו של ראסמוסן (על שם המקום נקראו המשלחות שראסמון הוציא משלחות ת’ולי). וכך, בדרכה של המשלחת מדנמרק ליעדה בקנדה הם הפליגו דרך גרינלנד, וגייסו בת’ולי צוות מסייע למשלחת. הם גייסו כמה זוגות, בניהם אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק ובעלה אִיגִיאֶנְגוּאָק, ובנוסף את מִיטֵק הצעיר.

מסלול המסע של משלחת הת’ולי ה-5

ארנרולונגואק

אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק נולדה ב-1896, וכאשר הייתה בת 7 אביה נפטר. מספרים שאמה, אשר נשארה לבד עם 4 ילדים, ללא גבר שיצוד עבורם (כך שסיכויי השרידות שלהם היו דחוקים) החליטה להמית את אחד הילדים, ובכך להציל את השאר. היא בחרה באַרְנָרוּלוּנְגוּאָק שהייתה הכי קטנה, אם כי גדולה מספיק להבין את המתרחש. מספרים שהיא הייתה אמורה לשים את החבל סביב צווארה בעצמה. אחיה אָגָ’גוֹ התחנן בפני אימו שתחוס עליה, ואמה שמן הסתם קבלה את ההחלטה בלב כבד, השתכנעה, וכך אָגָ’גוֹ הציל את חייה. הסיפור המצמרר הזה ממחיש את תנאי החיים הקשוחים בהם חיו בני האינואיט. מוות מרעב לא היה דבר נדיר, והעמיד פעמים רבות בני אדם בפני ברירות שקשה לתפוס או להבין.

באוגוסט 1921, יצאו אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק ובעלה אִיגִיאֶנְגוּאָק ביחד עם שאר חברי המשלחת מת’ולי בהפלגה דרומה לאורך חופי גרינלנד בדרכם לקנדה. אך עוד בטרם עזבו את גרינלנד אִיגִיאֶנְגוּאָק, בעלה של אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק, נפטר ממחלה. הוא נקבר בעיר נוק, שמדרום מערב גרינלנד, ובפני אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק עמדו שתי אפשרויות: להישאר בנוק עד שתזדמן אפשרות לעלות חזרה לת’ולי, או להמשיך עם המשלחת. היא בחרה להמשיך עם המשלחת, משום שלא יכלה להעלות בדעתה להישאר לזמן בלתי מוגבל בקרב אנשים זרים בדרום גרינלנד. זאת הייתה ההחלטה המועדפת על ראסמוסן. הם היו זקוקים לכישורי המחט שלה, ולדבריו היא הייתה המיומנת ביותר מכל נשות המשלחת. אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק מפגינה את כישוריה במהלך השנה וחצי הראשונות ונענית לבקשתו של ראסמוסן שתמשיך איתו למסע המזחלות הגדול. מסע במהלכו היא ומִיטֵק הוכיחו את עצמם כבחירה מוצלחת שהכריעה את גורל המסע לחיוב.

בחלקו האחרון של מסע המזחלות, כאשר כבר היו קרובים לאלסקה, הצטרף אליהם הצלם הדני לאו הנסן. לאחר שהגיעו לנום באלסקה, וסיימו את המסע עלו הארבעה על אוניה שלקחה אותם לסיאטל. הנסן מספר ש”סיאטל הייתה חוויה בלתי רגילה עבור הגרינלנדיים. זה נכון שהם ראו חנויות עם חלונות ראווה גם בנום אבל פה זה היה הרבה יותר מרשים. הם הביטו ללא שובע על התצוגות בחלונות הראווה, על הבתים המודרניים, על המכוניות ועל זוגות האופנים הרבים. לאחר הדיינות קצרה הם אפילו עזרו אומץ להיכנס למעלית, והנסיעה בה הפכה לשיא של הביקור. פוקינה (אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק) הביעה שמחה פראית. בלב חפץ היא הייתה מבלה את שאר היום בנסיעה במעלית…”.

משמאל: מִיטֵק, אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק וקנוד ראסמוסן

במהלך הביקור באמריקה מגיעים הארבעה גם לבית הלבן לפגישה קצרה עם נשיא ארה”ב דאז קוּלִידְג’. לדברי הנסן לפגישה לא הייתה שום השפעה על הגרינלנדיים. הם התעניינו הרבה יותר בציוד שבמסדרון מאשר בנשיא האמריקאי. הנסן מודה שעבורו הפגישה הייתה משמעותית, אך בעינייהם של הגרינלנדיים, ואולי במידה של צדק מבחינתם, קנוד ראסמוסן היה אדם חשוב בהרבה מן הנשיא האמריקאי. זאת הייתה עבורם עוד מטלה מייגעת שיש לבצע, שאחריה שאלה אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק אם גם בוושינגטון יש מעלית. ואחת כזאת נמצאה עבורה.

מניו יורק אַרְנָרוּלוּנְגוּאָק ומִיטֵק הפליגו לקופנהגן. השהייה בקופנהגן לא הטיבה איתה. היא אובחנה כחולה בשחפת, אושפזה ונאלצה לעבור ניתוח. היא התגעגעה הביתה לת’ולי, אך התאפשר לה לחזור רק בקיץ של 1925, לאחר העדרות של 4 שנים. היא נישאה לציד הגדול קָלִיפָּלוּק, אבל היא לא האריכה ימים. בשנת 1933 מחלתה הכריעה אותה והיא נפטרה בעודה רק בת 37.

היא ראתה דברים שבני שבטה לא יכלו לדמיין ולקחה חלק נכבד באחד המסעות הנועזים והמדהימים שאי פעם תועדו. מסע שבעקבותיו לקתה במחלה שקיצרה את חייה, ונשארה אלמונית יחסית וכמעט לא מוכרת מחוץ לחבל הולדתה בגרינלנד.