איך מחממים איגלו בלי שימס?
לנו כאן בישראל, שכמעט לא זוכים לחוות שלג, זה ישמע מוזר ופרדוקסלי, אבל שלג יכול לחמם. זה כמובן תלוי מה מזג האוויר. באזורים הצפונים ביותר של כדור הארץ, שהטמפרטורה בהם יכולה לרדת עשרות מעלות מתחת לאפס, לשלג יכולה להיות איכות מחממת. הוא אומנם קר בעצמו, אבל הוא גם מבודד. בעלי חיים יודעים זאת, ורבים מהם חופרים מחילות בתוך השלג כדי להתגונן מהרוח והקור שבחוץ. שכבת השלג שמקיפה אותם מבודדת אותם מהטמפרטורה שבחוץ, ושומרת בפנים את החום שמיצר גופן.
לא כל בני האינואיט שחיו באזורים הקרים הללו השתמשו באיגלוים למגורים. רבים מבני האינואיט חיו במשך חודשי החורף בבתים. אך גם אלו שחיו בבתים היו מודעים לאיכות המחממת של השלג. אם מצאו את עצמם בחוץ בליל חורף ידעו ליצר לעצמם מבנה משלג כדי להעביר בו את הלילה וכך להמנע מקיפאון.
אך היו בני אינואיט שכן חיו באיגלו במשך כל החורף. קהילות שנדדו במשך החורף על פני קרח הים כדי לצוד כלבי-ים, בנו לעצמם איגלויים למגורים בכל מקום בו חנו. שני אנשים מיומנים יכולים לבנות איגלו כזה בזמן קצר ביותר, משהו כמו שעה או שעתיים. את פנים האיגלו חיממו באמצעות פתיליה בה הבעירו שומן, בדרך כלל שומן כלבי ים. אך אם המבנה עשוי משלג אשר נמס בטמפרטורה גבוהה מאפס מעלות, האם ניתן לחמם איגלו לטמפרטורה שגבוהה מאפס?
התשובה, באופן מפתיע היא כן. הרי מחוץ לאיגלו הטמפטרטורה היא נמוכה מאוד, עשרות מעלות מתחת לאפס, כך שאם נחמם את האיגלו בפנים לטמפרטורה של כמה מעלות (בודדות) מעל האפס, החלק הפנימי של מבנה השלג ימס קצת, אבל מכיוון שמאוד מאוד קר מחוץ לאיגלו, עוביו של הקיר ישאר קר ולא יווצר חור בקיר, לא כל עובי הקיר יימס. למעשה ההמסה הקלה בצידו הפנימי של הקיר, אשר קופא חזרה אפילו מחזקת את המבנה בכך שיוצרת שכבת קרח ומלכדת את לבני השלג מהם האיגלו בנוי. (כל מי שהשתמש פעם בשקית קוביות קרח כדי לקרר צידנית מכיר את התופעה: הקוביות בשקית נמסות קצת ומקפיאות אחת את השניה בחזרה כך שהן מתחברות לגוש.)
אבל פעמים רבות בני האינואיט חיממו את האיגלו לטמפרטורה גבוהה מכמה מעלות מעל האפס. כדי לעשות זאת יצרו שכבת בידוד שהפרידה בין החום שבתוך חלל האיגלו לקיר השלג ממנו האיגלו עשוי. כך אפשר לחמם את פנים האיגלו לטמפרטורה של עד כ-20 מעלות צ’לזיוס מעל האפס! את הקירות הפנימיים של האיגלו היו מצפים בפרוות ועורות. האוויר שנשאר כלוא בין העורות לקיר האיגלו יוצר שכבת בידוד בין האוויר החם שבתוך האיגלו לקיר השלג. גם כאן יתכן שהחלק הפנימי של הקיר ימס קצת, אך הוא יקפא שוב ורק יחזק כך את המבנה.
בתמונה ניתן לראות תוכנית של איגלו וחתכים כפי שהופיעו בספר של פרנץ בועז (Boas) בסוף המאה ה-19. ניתן לראות שמנהרה ארוכה מובילה אל פתח האיגלו ומבודדת את פתח הכניסה מהקור בחוץ. בציור העליון והתחתון בצד שמאל, רואים גם שפנים האיגלו מצופה בעורות (החלקים הצבועים שחור מציינים את החלל שנשאר בין חיפוי העורות לקיר האיגלו). שימו לב (תמונה שמאלית תחתונה) שהמבנה כולו בנוי בשיפוע. כלומר הכניסה למנהרה נמוכה יותר מהכניסה לאיגלו, ואזור הישיבה בתוך האיגלו גבוה יותר מהכניסה אליו. חום הרי עולה למעלה, וכך מונעים מהחום לצאת מן האיגלו, ומשאירים אותו כלוא בתוכו.
בני האינואיט נהגו לישון במיטה אחת גדולה בין שכבות של פרוות מחמות, ואם היה להם מספיק שומן כלבי-ים לחימום, זה היה חמים ונעים.