שמחתי לראות סקירה של ד"ר נירה לוין על הספר "סיפורים גרינלדיים" באתר דףדף. הסקירה הזאת היא הזדמנות בשבילי להתייחס לשאלת ההתאמה של הספר לילדים, שאלה שמעסיקה אותי ושהרבה פעמים עולה כאשר מישהו מתענין בספר. שאלה שעולה משום שהספר הזה אינו תואם את התפיסות המקובלות לגבי ספרות לילדים.
בספרו על בני איגלוליק (בני אינואיט מצפון קנדה) כותב קנוד ראסמוסן ש"מכל מקורות הכוח, מילות קסם הן הקשות ביותר להשגה. אבל הן גם בעלות הכוח הרב ביותר, זאת משום שזאת הייתה מילה – מילת קסם – אשר בשחר הימים כאשר המין האנושי חי בחשכה, נתנה לו אור; וזה היה באמצעות מילת קסם שהמוות הובא לעולם בזמן בו בני האדם התחילו להתרבות
בפוסט הקודם סיפרתי שבני האינואיט כתבו סוגים שונים של שירים. בין היתר הם כתבו "שירי לעג". אדם כתב שיר לעג לאדם אחר שפגע בו, עלב בו, רימה אותו או נהג בו בחוסר כבוד; לאדם שהוא חש כלפיו כעס או שנעלב ממנו. את שיר הלעג היה שר המשורר בפומבי, בעת כינוס, וכך מטיח את האשמות שלו באותו אדם.
שירה תפסה מקום מרכזי ביום יום של בני האינואיט. דוגמא מקרית: בשלושה מתוך ארבעת הסיפורים בספר "סיפורים גרינלנדיים" שירה תופסת מקום. בסיפורים שבספר ההקשר של השירה הוא על פי רוב עשית כשפים, כלומר שירה כלחש קסמים, אבל בני האינואיט שרו בהקשרים רבים אחרים:
החלטתי לקנות צלצל. משהו שאפשר יהיה באמצעותו להדגים את שיטות הצייד שהיו נהוגות בקרב בני האינואיט, שניתן יהיה לחוש אותו, לגעת, להתנסות. חיפוש במרשתת לא העלה בתחילה הרבה. מצאתי כמה צלצלים עתיקים ויקרים שלא בטוח שאפשר ממש להדגים איתם. גיליתי שיש דבר כזה צלצל אימון (practice harpoon).