אני מביא כאן את ההמשך של סיפור לידתה של איקליג'וק (Iqallijuq)כפי שהיא סיפרה לאנתרופולוג סלאדין ד'אנגלור. בפוסט הקודם סופר כיצד נשמת השם של סבא שלה (אבא של אמא שלה) התגלגל להיות עובר וכיצד בעת הלידה שינה את מינו מזכר לנקבה (כדאי לקרוא את הפוסט הקודם כדי להבין את ההקשר של הפוסט הזה). בסיפור באים לידי ביטוי הרבה
האנטרופולוג ברנרד סלאדין ד'אנגלור כותב על כמה אנשים שפגש אשר סיפרו לו על זכרונות שלהם מרחם אימם. מדובר באנשים שחיו במקומות שונים ברחבי הארקטי ושלא הכירו זה את זה.
הסיפורים הללו מבטאים תפיסה לגבי הנשמה והשם אשר הייתה נפוצה בקרב בני האינואיט. לפי התפיסה הזאת
בניגוד לדימוי שהתקבע, לא כל הילידים בצפון אמריקה גרו בטיפים, למעשה רוב התרבויות לא השתמשו בטיפים, אם כי הטיפי שימש לא מעט חברות ילידות בעיקר באזור המישורים. הטיפי הוא מבנה נייד, כך שניתן לפרק, לנייד אותו ולהרכיב אותו מחדש. הוא בנוי בצורה של קונוס, משלד עשוי מוטות וכיסוי שבמקור היה תפור מעורות.
בלי לזלזל בחומרתה והיקפה של מגפת הקורונה, היא רחוקה מלהיות המגפה החמורה ביותר שפקדה את האנושות. למשל, האוכלוסיה הילידית של אמריקה סבלה מכמה וכמה מגפות שגבו את חייהם של ילידים במספרים שקשה לדמיין. מספרי המתים מאותן מגפות היו עד כדי כך גדולים שהן פגעו ואף מוטטו את המבנים החברתיים
בתקופה הזאת, סביב היום הקצר בשנה, כאשר הימים הולכים ומתקצרים, בתרבויות רבות מציינים חגים או טקסים שאור הוא מרכיב מרכזי בהם (כמו חנוכה וכריסמיס). הטענה היא שהחגים הללו הם דרך להתמודד עם הפחד מהעלמותו של האור, הפחד מהתקצרות הימים עוד ועוד עד שלילה ניצחי ישרור בעולם. אבל יש מקומות בעולם שזה בדיוק מה שקורה