האנטרופולוג ברנרד סלאדין ד'אנגלור כותב על כמה אנשים שפגש אשר סיפרו לו על זכרונות שלהם מרחם אימם. מדובר באנשים שחיו במקומות שונים ברחבי הארקטי ושלא הכירו זה את זה.
הסיפורים הללו מבטאים תפיסה לגבי הנשמה והשם אשר הייתה נפוצה בקרב בני האינואיט. לפי התפיסה הזאת
בניגוד לדימוי שהתקבע, לא כל הילידים בצפון אמריקה גרו בטיפים, למעשה רוב התרבויות לא השתמשו בטיפים, אם כי הטיפי שימש לא מעט חברות ילידות בעיקר באזור המישורים. הטיפי הוא מבנה נייד, כך שניתן לפרק, לנייד אותו ולהרכיב אותו מחדש. הוא בנוי בצורה של קונוס, משלד עשוי מוטות וכיסוי שבמקור היה תפור מעורות.
בלי לזלזל בחומרתה והיקפה של מגפת הקורונה, היא רחוקה מלהיות המגפה החמורה ביותר שפקדה את האנושות. למשל, האוכלוסיה הילידית של אמריקה סבלה מכמה וכמה מגפות שגבו את חייהם של ילידים במספרים שקשה לדמיין. מספרי המתים מאותן מגפות היו עד כדי כך גדולים שהן פגעו ואף מוטטו את המבנים החברתיים
בתקופה הזאת, סביב היום הקצר בשנה, כאשר הימים הולכים ומתקצרים, בתרבויות רבות מציינים חגים או טקסים שאור הוא מרכיב מרכזי בהם (כמו חנוכה וכריסמיס). הטענה היא שהחגים הללו הם דרך להתמודד עם הפחד מהעלמותו של האור, הפחד מהתקצרות הימים עוד ועוד עד שלילה ניצחי ישרור בעולם. אבל יש מקומות בעולם שזה בדיוק מה שקורה
בדרך כלל הבחורים היו אלו שחיזרו אחרי הנערות. כדי להיפגש בחורים היו מתחבאים מחוץ לטיפי של בחירת ליבם בלילות, ממתינים לה לצד השביל למקור המים, או השביל המוביל לאזור בו היא מקוששת עצים. לעיתים אפילו הזדחלו מתחת לכיסוי הטיפי בלילה, ישר למקום בו היא ישנה. כאשר לא הייתה התנגדות לקשר מצד משפחתה של הנערה